זהו קטעים מתוך הסיפור שהנני כותבת. אני אשמח לקבל תגובות ואת דעתכם בנוגע לקטעים שבבלוג.

אם אהבתם אז תמליצו! 

       ישנו הרגע שבו הכול עומד מלכת, הרגע שבו השמש מבצבצת. השמיים צבועים בתכלת וכתום והכל מרגיש כעומד דום. אני מרגישה בזמן הזה הכי שלווה. אין בי שום דאגה לפחות לא אחת שאקדיש לה מזמני. אני מסתכלת החוצה מהמרפסת הקטנה שצופה אל הכביש כשלפתע עשרות ציפורים עפות מעליי ,נודדות מזרחה. רק אני כשונה מכולם נעה מערבה. מחר אנו עוזבים את הארץ הקדושה לארה"ב ומתחילים חיים חדשים במדינה החדשה. בחודשיים שחייתי מאז אותה ידיעה הכרתי את קרוביי מחדש. ראיתי את ה"אני האמיתי" של משפחתי וחבריי והתאכזבתי מחלקם...

       קרובי משפחתי נחלקו לשני מחנות. תומכי הנסיעה ואלו שהתנגדו לה ולמרבה הצער רובם היו מתנגדים.

 התאכזבתי מאוד מכל האנשים הקרובים שלא הביעו אהדה בעניין נסיעת העבודה של הורי. זאת הייתה תקופה כה קשה וההחלטה כבר התקבלה. עוברים דירה. עוברים מדינה. ובמקום שאקבל תמיכה ועידודים לאותו המעבר של פתיחת תרבויות ואנשים,קיבלתי כמו סטירה לפנים. מצאתי את עצמי מחזקת אחרים. הם בכו, אני הרגעתי. הם התייפחו , אני חיבקתי. אך אני לא בכיתי, לא ייללתי, לא תהיתי , לא הירהרתי. לא הייתי כלום. אינני הפנמתי את אותה החלטה. זה נראה לי כמו חלום. רחוק כל כך מלהיות מציאותי. הזמן עבר והם עדיין בכו ואני עדיין הדחקתי. חייכתי כאילו כלום לא קרה וכלום לא יקרה, כך לפחות חשבתי...