"איך זה שאור השמש עצמו אינו הופך לאפלה?" (ארתור מאכן)

דופק מהיר, 120 קמ"ש. אם הטוסטוס שלו היה מגיע למהירות הזו, אפשרי והוא לא היה פצוע אנושות עכשיו.

הוא היה יכול לשבת בבית, לראות כדורגל, לפצח גרעינים. אבל לא. הוא העדיף לקחת את הגרוטאה הזו ולנסוע איתה אל החברים שגרים בצד השני של המדינה.

ולמה? כי הוא חש בצורך. צורך לצאת החוצה, לנשום קצת אוויר. החברים שלו, אלו שגרו שבצד השני, היו חברי ילדות, חברים טובים. בכיתה א' הם הכירו, כשהיו בני שש; בתקופה בה המילה 'אינטרס' לא הייתה אלא צירוף אקראי של אותיות האלף-בית.

הם ישבו יחד בהפסקות, בשיעורים, העתיקו זה מזה בבחנים, צחקו על המורים. שטויות של ילדים.

הם היו שלושה.

ענת, רון, ו-הוא, אריאל. הם היו החבורה השלטת בכיתה, למרות שאריאל עצמו כמו סופח לתוכם. והוא הרגיש עם זה טוב. הוא לא היה חכם במיוחד, הוא לא היה יפה במיוחד, ולמען האמת – עצם העובדה שהיו לו שני חברים, הייתה הפתעה; שהרי לא היה חברותי, לפחות לא במידה הנחוצה. ובכל זאת הם אהבו אותו, למרות שהיה קצת אנטיפט. הם קיבלו אותו לתוכם.

המורות, בניגוד להם, העירו לו על-כך.

ועד היום הוא לא השתנה.

נכון, הוא התבגר אבל זה לא השפיע על האופי. הוא נשאר אותו ילד רגיל, אולי מאט מוזר, אבל אותו אחד; רק עם זיפים וכרס קטנה. בגיל ארבעים חילוף החומרים כבר לא מה שהיה, אריאל היה ההוכחה לכך.

הוא קנה דירה בתל-אביב, בסמוך לחנות ספרים ישנה.

קומה שלישית, בלי מעלית, אבל המחיר היה ברצפה, אז הוא הוציא את הארנק. לא היה לו הרבה כסף, לפחות לא כמצופה מבחור בן ארבעים ושלוש, אבל לפחות הייתה לו דירה, גם זה משהו.

פעם בשבוע הוא היה הולך לקנות ספרים בחנות; שתי קומות של מדפים, מדפים, מדפים וקופה רושמת במרכז. היו שם כל-כך הרבה ספרים, עד כדי שלקח לו שעות להחליט מה הוא רוצה, והמוכרת כבר התעצבנה ואמרה לו שהוא צריך ללכת. אז הוא בחר בפזיזות, שילם והלך לדרכו. הספר שבחר היה בדרך-כלל גרוע, ואם לא גרוע אז בנוני מינוס. בדיוק כמותו. הוא הכריח את עצמו לקרוא עד הסוף כי שילם על הספר מחיר מלא, ולא היה לו מספיק אומץ ללכת לחנות ולבקש החזר.

הם יגידו שכבר קראתי ושאי אפשר, שזו לא ספריה, חשב. אז הוא סבל בשקט. ילד טוב. העיקר שהפעמון בדלת הכניסה לחנות ענבל פעם בשבוע, לפחות.

הוא עבד במכירות. כול בוקר מתשע עד שלוש. עבודה די נוחה רק חבל שכל המשמרת צריך לעמוד.

היה בו רצון עז לעבוד בספרייה או בחנות ספרים. מקום נחמד שאפשר לשבת בו, לקרוא תקצרי ספרים (כשאין בחנות אנשים) ולקבל עשרה אחוזי הנחת עובדים.

אבל שוב, לא היה לו אומץ להגיש מועמדות. קורות החיים שלו לא היו מרשימים, הידע שלו בספרים היה מוגבל וגם יחסי האנוש שלו סבלו מאותה בעיה. הסיבה היחידה לכך שהצליח להתקבל לעבודה בתור סוכן מכירות, הייתה שהבוס הכיר את אחותו שהמליצה עליו מאוד.

"יש לך בעיה, קוראים לה – חוסר ביטחון עצמי." קבעה הפסיכולוגית איתה נפגש. בגיל כזה אתה כבר מתחיל להבין שיש לך בעיה, גם אם לדעת אחרים היא לא דורשת טיפול מיוחד.

הפסיכולוגית הייתה בגילו, אולי קצת יותר צעירה. והיה לה מבט שאומר ולא אומר דבר.

"את זה אני כבר יודע, אבל, מה אני עושה עם זה?" שאל.

"מה אתה חושב שאתה צריך לעשות עם זה?"

"אה? חשבתי שסיכמנו שאת תתני לי תשובות, לא עוד שאלות. זה מספיק קשה גם כך."

היא לא ענתה.

הוא שקל להפסיק להיפגש איתה, הפגישות הללו לא הביאו לו כל תועלת. הוא המשיך להיות אותו גבר ביישן ושקט, ובשביל זה הוא לא צריך לפסיכולוגית לשלם. אפשר לשבת בבית, לעשן סיגריה ולבהות במסך. זה עולה בדיוק חמש-עשרה ש"ח אם לא מחשיבים את האגרה.

"אני לא מבין, לאן את חותרת?"

"לאן אתה חושב שאני מנסה לחתור?" קולה היה דק משהכיר.

מספיק. די. אי אפשר כך להמשיך.

הוא קם מהכסא, יצא מהחדר, עלה על הטוסטוס וחיכה. לא היה לו נעים לעזוב, בכל זאת...

אבל היא לא יצאה. והוא חיכה לה דקה, שתיים, עשר דקות, רבע שעה. כלום.

הוא הבין שכנראה בפעם הראשונה בחיים שלו הוא פעל כשורה.

אני אסע אליהם, חשב, כאילו תכנן זאת כבר חודשים.

אני אסע אל החברים שלי. לא דיברנו כבר כמה שנים אבל בטוח שהם עדיין זוכרים אותי. הם היחידים שבאמת הבינו אותי, אני אוכל לספר להם הכול. ואולי, אולי לא אצטרך לספר להם כלום. אם הם זוכרים אותי טוב כמו שאני מאמין, הם כבר ידעו את הרוב לפני שאתחיל. בטוח יש להם תשובות בשבילי, הם מכירים אותי. הם בטוח מכירים.

החברים גרו בדימונה. שלוש שעות נסיעה לפחות. אבל זה בסדר, כי בשביל חברים לא עושים חשבון.

רחש המנוע עלה באוזניו, נותן לו מוטיבציה ללחוץ חזק על מצערת הגז. הטוסטוס שלו לא הגיע אפילו למהירות של שמונים קמ"ש, אבל זה לא שינה לו כלל. העיקר שהוא יגיע בסוף, העיקר שהמכונית שמאחורה לא-

טראח!

הוא עף באוויר, כמו ציפור.

בשנייה שאחר-כך הוא כבר היה על הכביש, חצי מעולף. בשארי התודעה עוד ניסה לחשב כמה זמן יעברו עד שמישהו יזמין אמבולנס שייקח אותו מפה.

ולמרות ששכב שם לא יותר משלוש דקות, הוא ראה במוחו את כל הסופים האפשריים, כאילו נכתבו מראש ימים לפני; באחד הוא נרקב על הכביש, מתמזג עם האפר והחצץ. הנמלים ושאר החרקים בונים מעצמותיו מקדש. בשני הוא מת כאשר האמבולנס בא, עוד בטרם העמיסו אותו על האלונקה. בשלישי הוא מת בדרך לבית חולים; 'מת מפצעיו,' יתארו העיתונים. הוא מעולם לא היה אופטימי.

ומנקודה זו, הוא כבר כמעט ולא זכר כלום.

רק קול סירנות ואנשים צורחים, צורחים חזק מאוד.

ואחר כך חושך. אור. חדר ניתוחים. הכול קטוע, פערי מידע. פאזל אלף חלקים. ותמיד את החלק הנכון הוא לא מצליח להרכיב. זה הזכיר לו אותם, איך הרכיבו יחד פאזל, אצלו בחדר. החדר שתמיד היה מסודר ונקי, כי אף אחד לא באמת הזיז שם משהו כל השנים.

"אני חושבת שמצאתי את החלק!" צווחה ענת בהתרגשות, עיניה האירו. כמה זמן לא שמע את הצווחה הזו, ואולי גם לא ישמע עוד.

"את לא רואה שזה לא מתאים? ענת! אין לך ראיה מרחבית!"

'מרח- מה?'

"לי יש את החלק המתאים!" המשיך רון, מרכיב את החלק במקום הנכון. "את רואה? אמרתי לך שזה לא מתאים." ענת החווירה ושילחה לעברו את מבטה העדין. אריאל צחק והוציא עוד חלק מהקופסא, בוחן אותו.

'גם זה לא מתאים,' פסק.

ולמרות שכל האירוע התרחש לפני יותר משלושים שנה, הוא עדיין זכר אותו, במדויק. הפעם היחידה בה באמת הרגיש מאושר. ליד החברים שלו, לצד המשחק. החיים כל-כך השתנו מאז.

ושוב, בית חולים.

הפעם בחדר אפור, עם חלון שמשקיף אל גן ירוק.

ולצד המיטה מונח היה זר פרחים, בלי פתק, וגם בונבוניירת שוקולדים אדומה. הוא רצה לטעום, לפתוח את הקופסא, ולאכול את הכול. אבל היד שלו כל-כך כאבה, והוא לא יכול היה להזיז אותה.

מבעד לכאב הסתננו קולות הטלוויזיה, שפה זרה. על המסך ריצדה תמונה.

'ויוה'?

לא, ערוץ ספרד.

והוא קלט בזווית העין את ענת, יושבת על קצה מיטתו, שקועה במסך.

הם בטח מצאו את המספר שלה בפלאפון שלי, חשב. ושוב נפלה עליו עייפות, ושוב חושך. אך הפעם מלווה בצליל העמום של מכונת ההנשמה, הוא זוכר טוב. פס-קול נהדר.

כשפקח את העיניים בפעם השנייה, שניהם עמדו לצידו. הם לא השתנו, הם נשארו אותו דבר. אחד לאחד. כמו שהיו אז, בחדר, עם הפאזל הענק.

ענת הניחה את כף ידה על פניו, מגעה החם נעם לו.

הוא שמע את רון אומר לה שתיזהר, יש סיכוי שהוא שבר משהו, כדאי עכשיו לקרוא לרופא.

אבל לא היה אכפת לו, ביום אחר הוא היה צורח בבהלה.

שברתי משהו? אני עומד למות? שמישהו ייתן לי תשובה!

אך הפעם זה לא קרה, אפילו לא עקצוץ בקצוות התודעה. הוא חייך אליהם חזרה, חיוך קטן אם כי מלא משמעות. הוא סוף כל סוף הרגיש בטוח, מוגן, אהוב.

עדיין לא היה לו מושג אם הם זוכרים אותו טוב כפי שציפה, אולם עצם זה שהם כאן, זה טוב מספיק, בתור התחלה.

סוף.

אשמח אם תמליצו לעורכים!

כמו כן אם אתם יכולים לפרסם בפייסבוק, זה יעזור לי מאוד.

וכמובן - יעשה לי נעים בלב לשמוע את דעתם.