"איך זה שאור השמש עצמו אינו הופך לאפלה?" (ארתור מאכן)

נהג עצבני, בתוך מכונית הונדה אדומה, הכה באגרופו על צופר המכונית. צליל מחריש אוזניים נשמע.

הרמזור התחלף לירוק, כמו מתוך בהלה, והמכונית המשיכה הלאה במסעה אל הלא נודע.

הוא אהב מכוניות אדומות. הוא קיווה, או שנכון יותר יהיה לומר – ידע, כי תהיה לו מכונית אדומה כזו כשיגדל; לעת-עתה הוא הסתפק ברולרבליידס אדומים עם פס צהוב בצורת ברק. הם עלו שלוש-מאות-חמישים שקל, סך כל דמי הכיס שלו בשבועות האחרונים, וגם אלו של השבוע הבא. אין חפיסת קלפי 'יוגי-הו' השבוע , דני. לא נורא.

כל שבוע הוא קיבל חמישים שקל דמי כיס, הרבה מעבר למה שהחברים שלו קיבלו, אם בכלל. הוא השתדל לעשות בהם שימוש נבון, אם כי לעיתים היה זה הדחף המיידי שגבר על השיקולים השכלתניים, ועל כן לפעמים הוא חסך ולפעמים קנה קלפים. עשרים שקל לחפיסה של שנים-עשר קלפים, מחיר מציאה! המבצע נגמר בשבוע הבא, או בזה שאחריו, או שאולי הכוונה הייתה בעוד שבועיים? חודש הבא? רגע, המחיר נשאר בעינו שלושה חודשים אבל עדיין כתוב 'מבצע לזמן מוגבל!' מה זה אומר?

שקר-כל-שהוא, כמובן! אם כי מסוג השקרים שיותר מנוח להאמין בהם; כך כואב פחות להוציא את הכסף מהכיס, הידיעה הזו שאם תדחה את הקניה ולו ביום, אפשרי ותוביל לכך שתשלם מחיר מלא, מפחידה. ולכן הוא קנה, שתי חפיסות, לייתר ביטחון. שמישהו יתקשר לנימרוד ויגיד לו שיש לי קלפים להחלפה.

הוא החליק החוצה מהחנות, ידיו אוחזות בעשרים וארבעה קלפים חדשים אשר ניחוח בית הדפוס נודף מעליהם. הוא טמן אותם בכיסו הימיני, והמשיך בדרכו.

ימות החורף מעולם לא היו נחמדים אליו, וגם יום זה לא היה יוצא דופן. רוח קרה חלפה בין צמרות העצים, משמיעה צליל שורקני ומצמרר, ונושבת הלאה אל מקום אחר. הוא ראה כיצד עלי השלכת עפים במעגלים, רודפים זה את חברו כבמשחק ילדים, ומיד אחר-כך צונחים אל הקרקע לאיטם, מותשים.

היה במראה זה משום קסם, חיות. ובכל פעם בה ראה את העלים הזהובים צפים באוויר, נעמד דום, אחוז התרגשות, ממתין בסבלנות שההצגה תתחיל. שהאורות יכבו.

וכשהסתיים המחזה, והקהל הדמיוני שבמוחו מחא כפיים בהתלהבות, המשיך דני בדרכו, מבלי לתת ולו מבט נוסף אל עבר העלים העייפים. הוא לא עצר כדי לבחון את צורתם המיוחדת או כדי לחכות שישובו למשחק, היו לו עשרים וארבעה קלפים חדשים בכיס, רק מחכים שישלוף אותם והשתמש בהם בחוכמה; זה לא עניין של מה בכך.

הוא נסע כל הדרך אל ביתו, ווושט, שששט! נשמע באוזניו כאשר ביצע פניה חדה באחד הרחובות, הרוח בידרה את שיערו וגרגר חול התעופף הישר אל תוך עינו.

הוא עצם אותה בחוזקה, כמחכה שגרגר החול ימצא את דרכו אל מחזור הדם, שם לא יפריע לו כלל, כך קיווה. כעבור שניות אחדות נעצמה גם עין שמאל, ספק מתוך אינסטינקט, ספק מתוך רצון. וכאשר היה כולו בתוך השחור,  שמע כיצד מכונית נוסעת לכיוונו. הוא רצה לפקוח את העיניים אולם הדבר לא היה אפשרי, הוא צרח בקול כאשר באופן תת-הכרתי הבין כי זו עומדת להיות פגיעה חזיתית.

מכונית אדומה.

זהו הדבר הראשון שראה כאשר פקח את עיניו.

המראה לא תפש ולו עשירית אחוז מתודעתו, שהרי הכאב המחריד אשר זרם גלי-גלים בתוך גופו הצנום, מזער כל עניין אחר, ובפרט כל עניין שאין בו חשיבות.

"יש פה גופה! אלוהים!" נשמעה באוזניו צווחה. היא נשמעה כל-כך מרוחקת, כאילו בקעה מצידה השני של המדינה.

אני מת?

לא כך-כך מהר, ענה קול אחר. הקול רצה להמשיך ולנאום אבל הכאב הנורא השתיק אותו.

פניו בערו והוא הושיט יד רועדת כדי לגעת בהם. דם? הוא זיהה את הנוזל האדום ובכל זאת שאל, הרגל. גם זה קורה.

"יש פה גופה שמישהו יעזור!" הפעם הצווחה נשמעה כמו מסמוך.

"אני לא גופה," לחש דני. הוא לא שמע את עצמו, אך ידע כי המילים נשמעו. הוא הניף את ידו באוויר, מופתע מכך שהכאב חס עליו ולא קונן גם שם, מראה סימן חיות, מראה שהוא לא גופה.

שלושה אנשים התקבצו סביבו.

אחד הלבוש בגדים לבנים והאחרים בחולצות מכופתרות, צבעוניות עם פסים.

"איך זה קרה לך? חבוב?" שאל האיש בלבן. שני האנשים שלצידו נעצו בדני מבט המום. למרות שהיה כמעט מחוסר הכרה, מבטם הצליח לחדור לתוכו, אל גופו, אל הנשמה. הוא הרגיש כיצד מבטיהם סוקרים את ליבו, את ריאותיו, את מוחו, את נשמתו. בודקים אם יש איזה שבר או קרע פנימי שצריך לאחות.

דני לא הצליח לענות. בשלב מסוים הוא עצם את עיניו ושקע בתוך ענן שחור, בתקווה שהפעם יתעורר שלא לתוך ברוך.

ואז החל לחלום.

ובחלום היה הוא בריא וחזק, גלי הכאב חלפו זה מכבר. הוא היה חופשי ומשוחרר.

הוא החליק ברולרבליידס האדומים, הרוח ליטפה את שיערו הכהה והוא צחק צחוק גדול ומאושר. אחד אמיתי, או לפחות אחד שמרגיש כך.

ובעוד הוא מחליק על הכביש השחור, מתוך כיסו התעופף קלף כחול, חצי מבריק, למרות אור השמש האפלולי. דני לא הצליח לראות את הכתוב על הקלף, אולם הוא ידע היטב באיזה קלף מדובר, לא היה לו ספק כלל.

"הקוסם האפל," אמר.

הקלף ריחף באוויר דקה ארוכה, דני ניסה לתפוס אותו אך ללא הצלחה. דומה היה כי לקלף חיים משלו, חיים אשר דני אינו חלק מהם, לא על-פי שעה לפחות. הקלף המשיך במעופו עד שלבסוף חמק אל-תוך יער עבות.

יער עבות? התפעל דני. תל-אביב היא המקום האחרון עלי-אדמות אשר אפשרי למצוא בו יער! הבניינים האפורים, הארובות הארוכות, החנויות, הקניונים... נכון, מידי פעם ניתן לשטוף את העיניים באיזו גינה או פארק שעשועים, אבל יער? הוא השתתק.

בדממה המשיך דני להתקדם אל תוך היער הגדול, זה אשר צבעו העז בלט על-פני הרקע האפור. הוא שמע את הרוח נושבת, שורקת, נושאת בחיקה את קולן אל הציפורים האחרונות, אלו שטרם הצטרפו אל ממלכת החלומות. הקול הזה עשה לו טוב.

אדמת היער הייתה חלקה ונקייה; אין עלים, אין ענפים, אין חול. מרצפות שיש משובצות.

הוא החליק במהירות על השיש הבוהק, וכאשר הגיע אל קצה היער, תוך שהוא נזהר שבאחד הענפים הנמוכים לא ייחבט, היטיב לראות את קלף הקוסם האפל שוכב דומם, מחכה לחבר.

דני שלח את ידו לפנים, אך בטרם הספיק לאחוז בקלף הכה בפניו אור לבן.

"הוא יהיה משותק בכל פלג הגוף התחתון, ויסבול מכאב עצבי בפלג הגוף העליון. יש לנו כמה כדורים חזקים שאפשר להמליץ עליהם, אבל-"

"חייב להיות משהו!" זו הייתה אימו.

דוקטור, חייב להיות משהו! אתה חייב לעזור לי, אתה חיי-

"אני מצטער גברת, אני חושב שזה כל מה שאנחנו יכולים לעשות במקרה הזה. הוא שרוי בתרדמת עכשיו, הוא יתעורר בקרוב. צוות בית החולים ישמח לעזור לכם בכל מה שתצטרכו, אבל כרגע, את מבינה,"

היא לא הבינה כלום.

והוא לא הבין את סבלה. הוא כבר הודיע דברים קשים מאלו בחייו. אבל עכשיו, ברגע כזה, לא הייתה לו ברירה אלא להעמיד פנים; הוא חיבק אותה, לחש על אוזנה דבר נחמה,

והאור נעלם. אבל הקסם האמיתי את מקומו תפס.

*

"איך אתה מרגיש?" שאל הרופא.

"אני מרגיש טוב מאוד, אדוני."

הכאב חלף כלא היה, רק צל של זיכרון נותר ממנו, טראומה.

"אין לי מה להגיד לך, רוויטל, אני מעולם לא ראיתי דבר כזה. חוליות שבורות שמאחות את עצמן... זה הרבה מעבר-"

למה שצריך להגיד. לעיתים יש רק להודות לאלוהים, או לעצמך או למישהו בכלל.

"הוא יכול להשתחרר כבר היום, את רק צריכה לחתום על כמה מסמכים," הרופא הוציא מכיסו דף לבן, היה זה דו"ח שחרור, מקופל.

"אני יותר משמח לראות שהכול יסתדר לטובה, כבר מחר תוכל לחזור לבית-ספר. שיעורים, מחברות, ספרים... אני זוכר שאני הייתי ילד." הוא חייך.

אבל זה לא עניין את דני, ולבטח לא את אימו, הם הביטו זה בזו, דומעים ומאושרים, מחכים שרופא יסתלק, ואז יוכלו הם להתעסק במה שחשוב באמת –

חפיסת קלפים חדשים של 'יוגי-הו', אלא מה? יש מבצע בחנות. והוא יכול להסתיים ממש

עכשיו.

דופק מהיר, 120 קמ"ש. אם הטוסטוס שלו היה מגיע למהירות הזו, אפשרי והוא לא היה פצוע אנושות עכשיו.

הוא היה יכול לשבת בבית, לראות כדורגל, לפצח גרעינים. אבל לא. הוא העדיף לקחת את הגרוטאה הזו ולנסוע איתה אל החברים שגרים בצד השני של המדינה.

ולמה? כי הוא חש בצורך. צורך לצאת החוצה, לנשום קצת אוויר. החברים שלו, אלו שגרו שבצד השני, היו חברי ילדות, חברים טובים. בכיתה א' הם הכירו, כשהיו בני שש; בתקופה בה המילה 'אינטרס' לא הייתה אלא צירוף אקראי של אותיות האלף-בית.

הם ישבו יחד בהפסקות, בשיעורים, העתיקו זה מזה בבחנים, צחקו על המורים. שטויות של ילדים.

הם היו שלושה.

ענת, רון, ו-הוא, אריאל. הם היו החבורה השלטת בכיתה, למרות שאריאל עצמו כמו סופח לתוכם. והוא הרגיש עם זה טוב. הוא לא היה חכם במיוחד, הוא לא היה יפה במיוחד, ולמען האמת – עצם העובדה שהיו לו שני חברים, הייתה הפתעה; שהרי לא היה חברותי, לפחות לא במידה הנחוצה. ובכל זאת הם אהבו אותו, למרות שהיה קצת אנטיפט. הם קיבלו אותו לתוכם.

המורות, בניגוד להם, העירו לו על-כך.

ועד היום הוא לא השתנה.

נכון, הוא התבגר אבל זה לא השפיע על האופי. הוא נשאר אותו ילד רגיל, אולי מאט מוזר, אבל אותו אחד; רק עם זיפים וכרס קטנה. בגיל ארבעים חילוף החומרים כבר לא מה שהיה, אריאל היה ההוכחה לכך.

הוא קנה דירה בתל-אביב, בסמוך לחנות ספרים ישנה.

קומה שלישית, בלי מעלית, אבל המחיר היה ברצפה, אז הוא הוציא את הארנק. לא היה לו הרבה כסף, לפחות לא כמצופה מבחור בן ארבעים ושלוש, אבל לפחות הייתה לו דירה, גם זה משהו.

פעם בשבוע הוא היה הולך לקנות ספרים בחנות; שתי קומות של מדפים, מדפים, מדפים וקופה רושמת במרכז. היו שם כל-כך הרבה ספרים, עד כדי שלקח לו שעות להחליט מה הוא רוצה, והמוכרת כבר התעצבנה ואמרה לו שהוא צריך ללכת. אז הוא בחר בפזיזות, שילם והלך לדרכו. הספר שבחר היה בדרך-כלל גרוע, ואם לא גרוע אז בנוני מינוס. בדיוק כמותו. הוא הכריח את עצמו לקרוא עד הסוף כי שילם על הספר מחיר מלא, ולא היה לו מספיק אומץ ללכת לחנות ולבקש החזר.

הם יגידו שכבר קראתי ושאי אפשר, שזו לא ספריה, חשב. אז הוא סבל בשקט. ילד טוב. העיקר שהפעמון בדלת הכניסה לחנות ענבל פעם בשבוע, לפחות.

הוא עבד במכירות. כול בוקר מתשע עד שלוש. עבודה די נוחה רק חבל שכל המשמרת צריך לעמוד.

היה בו רצון עז לעבוד בספרייה או בחנות ספרים. מקום נחמד שאפשר לשבת בו, לקרוא תקצרי ספרים (כשאין בחנות אנשים) ולקבל עשרה אחוזי הנחת עובדים.

אבל שוב, לא היה לו אומץ להגיש מועמדות. קורות החיים שלו לא היו מרשימים, הידע שלו בספרים היה מוגבל וגם יחסי האנוש שלו סבלו מאותה בעיה. הסיבה היחידה לכך שהצליח להתקבל לעבודה בתור סוכן מכירות, הייתה שהבוס הכיר את אחותו שהמליצה עליו מאוד.

"יש לך בעיה, קוראים לה – חוסר ביטחון עצמי." קבעה הפסיכולוגית איתה נפגש. בגיל כזה אתה כבר מתחיל להבין שיש לך בעיה, גם אם לדעת אחרים היא לא דורשת טיפול מיוחד.

הפסיכולוגית הייתה בגילו, אולי קצת יותר צעירה. והיה לה מבט שאומר ולא אומר דבר.

"את זה אני כבר יודע, אבל, מה אני עושה עם זה?" שאל.

"מה אתה חושב שאתה צריך לעשות עם זה?"

"אה? חשבתי שסיכמנו שאת תתני לי תשובות, לא עוד שאלות. זה מספיק קשה גם כך."

היא לא ענתה.

הוא שקל להפסיק להיפגש איתה, הפגישות הללו לא הביאו לו כל תועלת. הוא המשיך להיות אותו גבר ביישן ושקט, ובשביל זה הוא לא צריך לפסיכולוגית לשלם. אפשר לשבת בבית, לעשן סיגריה ולבהות במסך. זה עולה בדיוק חמש-עשרה ש"ח אם לא מחשיבים את האגרה.

"אני לא מבין, לאן את חותרת?"

"לאן אתה חושב שאני מנסה לחתור?" קולה היה דק משהכיר.

מספיק. די. אי אפשר כך להמשיך.

הוא קם מהכסא, יצא מהחדר, עלה על הטוסטוס וחיכה. לא היה לו נעים לעזוב, בכל זאת...

אבל היא לא יצאה. והוא חיכה לה דקה, שתיים, עשר דקות, רבע שעה. כלום.

הוא הבין שכנראה בפעם הראשונה בחיים שלו הוא פעל כשורה.

אני אסע אליהם, חשב, כאילו תכנן זאת כבר חודשים.

אני אסע אל החברים שלי. לא דיברנו כבר כמה שנים אבל בטוח שהם עדיין זוכרים אותי. הם היחידים שבאמת הבינו אותי, אני אוכל לספר להם הכול. ואולי, אולי לא אצטרך לספר להם כלום. אם הם זוכרים אותי טוב כמו שאני מאמין, הם כבר ידעו את הרוב לפני שאתחיל. בטוח יש להם תשובות בשבילי, הם מכירים אותי. הם בטוח מכירים.

החברים גרו בדימונה. שלוש שעות נסיעה לפחות. אבל זה בסדר, כי בשביל חברים לא עושים חשבון.

רחש המנוע עלה באוזניו, נותן לו מוטיבציה ללחוץ חזק על מצערת הגז. הטוסטוס שלו לא הגיע אפילו למהירות של שמונים קמ"ש, אבל זה לא שינה לו כלל. העיקר שהוא יגיע בסוף, העיקר שהמכונית שמאחורה לא-

טראח!

הוא עף באוויר, כמו ציפור.

בשנייה שאחר-כך הוא כבר היה על הכביש, חצי מעולף. בשארי התודעה עוד ניסה לחשב כמה זמן יעברו עד שמישהו יזמין אמבולנס שייקח אותו מפה.

ולמרות ששכב שם לא יותר משלוש דקות, הוא ראה במוחו את כל הסופים האפשריים, כאילו נכתבו מראש ימים לפני; באחד הוא נרקב על הכביש, מתמזג עם האפר והחצץ. הנמלים ושאר החרקים בונים מעצמותיו מקדש. בשני הוא מת כאשר האמבולנס בא, עוד בטרם העמיסו אותו על האלונקה. בשלישי הוא מת בדרך לבית חולים; 'מת מפצעיו,' יתארו העיתונים. הוא מעולם לא היה אופטימי.

ומנקודה זו, הוא כבר כמעט ולא זכר כלום.

רק קול סירנות ואנשים צורחים, צורחים חזק מאוד.

ואחר כך חושך. אור. חדר ניתוחים. הכול קטוע, פערי מידע. פאזל אלף חלקים. ותמיד את החלק הנכון הוא לא מצליח להרכיב. זה הזכיר לו אותם, איך הרכיבו יחד פאזל, אצלו בחדר. החדר שתמיד היה מסודר ונקי, כי אף אחד לא באמת הזיז שם משהו כל השנים.

"אני חושבת שמצאתי את החלק!" צווחה ענת בהתרגשות, עיניה האירו. כמה זמן לא שמע את הצווחה הזו, ואולי גם לא ישמע עוד.

"את לא רואה שזה לא מתאים? ענת! אין לך ראיה מרחבית!"

'מרח- מה?'

"לי יש את החלק המתאים!" המשיך רון, מרכיב את החלק במקום הנכון. "את רואה? אמרתי לך שזה לא מתאים." ענת החווירה ושילחה לעברו את מבטה העדין. אריאל צחק והוציא עוד חלק מהקופסא, בוחן אותו.

'גם זה לא מתאים,' פסק.

ולמרות שכל האירוע התרחש לפני יותר משלושים שנה, הוא עדיין זכר אותו, במדויק. הפעם היחידה בה באמת הרגיש מאושר. ליד החברים שלו, לצד המשחק. החיים כל-כך השתנו מאז.

ושוב, בית חולים.

הפעם בחדר אפור, עם חלון שמשקיף אל גן ירוק.

ולצד המיטה מונח היה זר פרחים, בלי פתק, וגם בונבוניירת שוקולדים אדומה. הוא רצה לטעום, לפתוח את הקופסא, ולאכול את הכול. אבל היד שלו כל-כך כאבה, והוא לא יכול היה להזיז אותה.

מבעד לכאב הסתננו קולות הטלוויזיה, שפה זרה. על המסך ריצדה תמונה.

'ויוה'?

לא, ערוץ ספרד.

והוא קלט בזווית העין את ענת, יושבת על קצה מיטתו, שקועה במסך.

הם בטח מצאו את המספר שלה בפלאפון שלי, חשב. ושוב נפלה עליו עייפות, ושוב חושך. אך הפעם מלווה בצליל העמום של מכונת ההנשמה, הוא זוכר טוב. פס-קול נהדר.

כשפקח את העיניים בפעם השנייה, שניהם עמדו לצידו. הם לא השתנו, הם נשארו אותו דבר. אחד לאחד. כמו שהיו אז, בחדר, עם הפאזל הענק.

ענת הניחה את כף ידה על פניו, מגעה החם נעם לו.

הוא שמע את רון אומר לה שתיזהר, יש סיכוי שהוא שבר משהו, כדאי עכשיו לקרוא לרופא.

אבל לא היה אכפת לו, ביום אחר הוא היה צורח בבהלה.

שברתי משהו? אני עומד למות? שמישהו ייתן לי תשובה!

אך הפעם זה לא קרה, אפילו לא עקצוץ בקצוות התודעה. הוא חייך אליהם חזרה, חיוך קטן אם כי מלא משמעות. הוא סוף כל סוף הרגיש בטוח, מוגן, אהוב.

עדיין לא היה לו מושג אם הם זוכרים אותו טוב כפי שציפה, אולם עצם זה שהם כאן, זה טוב מספיק, בתור התחלה.

סוף.

אשמח אם תמליצו לעורכים!

כמו כן אם אתם יכולים לפרסם בפייסבוק, זה יעזור לי מאוד.

וכמובן - יעשה לי נעים בלב לשמוע את דעתם.

היא השתדלה שלא לחשוב על התאבדות, למרות שלרגעים גם האופציה הזו נשמעה אטרקטיבית. היו לה שלושה ילדים, גבר אוהב, משפחה. למעשה, היה לה את כל מה שאחרות יכולות היו רק לבקש. ובכל זאת, היא לא הייתה מאושרת. לא אחרי מה שגילתה; היא מעולם לא הייתה בן-אדם חזק. אפילו כשהייתה בתיכון, תלמידה חכמה וטובת מראה, אפילו אז, קראו לה – 'הבכיינית'. ולא, היא לא הייתה בוכה, לפחות לא לעיתים תכופות. אבל ללא ספק היא הייתה על הסף. היא הייתה מסוג הבנות שמקטרות על כמה שהמבחן היה קשה ואיך בטוח היא נכשלה והממוצע השנתי שלה יפגע. אסון לכל דבר. והיא לא עשתה את זה כדי למשוך תשומת לב, ממש לא, העיניים הירוקות שלה עשו את העבודה. היא פשוט לא עמדה בלחץ, בפחד מפני הלא נודע.

וגם עכשיו, אחרי כל השנים, היא עדיין פחדה. פחדה שהכול יגמר, כמו שאמא שלה תמיד אמרה-

'לכל דבר טוב יש סוף.'

'וזה סוף טוב, אמא?'

'אני לא יודעת, עזבי אותי.'

'אבל אמרת-'

'אז אמרתי! מה זה חשוב עכשיו?'

הן אף פעם לא תקשרו כראוי.

וכעת היא נזדקקה לתשובה – האם לכול דבר טוב יש גם סוף טוב? לא תמיד, הניחה.

היא חשבה לשאול את בעלה, אבל הוא לא היה בחור של שיחות עמוקות. הוא אהב אותה, ברור, הכי שאפשר. אבל היא הכירה במגבלות שלו ולא רצתה לדחוף אותו אל הקצה; אל התהום. המקום אשר ממנו אפשרי וייפלו יחד, אוחזים זה בזה, אל האפלה.

עד עכשיו הכול היה בסדר, נכון?

אמת. הכול היה בסדר עד אותו רגע.

היא שכבה במיטה כשזה חלחל לתוכה. בעלה, עמית, כבר טייל בארץ החלומות. הוא הילך על השביל שמוביל אל טירת החלומות הארוטיים. המקום היחיד בו הפנטזיה הופכת בלתי-מציאותית יותר מכפי שהיא בבסיסה. היא לעולם לא תגיע אל הטירה הזו.

היא טיילה בשבילים אחרים, שבילים מפותלים וארוכים. בלתי-נגמרים. כאלו אשר לצידם נהרות זורמים, ולעיתים אף ניתן להבחין בדג זהב ענקי המקפץ מתוך המים. הרוח מכה בפנים, ואתה רוצה לצרוח מאושר, למרות שאין לך מושג היכן אתה, אבל זה עדיין מרגיש טוב. עדיין מרגיש אמיתי.

עדיין מרגיש –

"רחוק, איפה אני?"

"בדיוק במקום בו את אמורה להיות." קרא לעברה הקול. היה זה קול עמוק וצלול, וברור היה לה כי שמעה קול זה בעבר, ויותר מפעם אחת.

"ענת, אל תיתממי! את יודעת היכן את."

"אני... מי אתה?"

"זה תלוי," אמר הקול. "יש אנשים הקוראים לי אלוהים, אחרים סבורים כי אני הוא התת-מודע, בודדים חושבים אותי ל-"

"מספיק כבר! מי אתה?" נימתו המתנשאת של הקול הטריפה את חושיה.

"אני הוא, אני הוא המצפון." השיב הקול.

המצפון, חשבה.

מה יש למצפון לחפש בשביל הזה?

'אנשים תועים.' אמא המנוחה כמו לחשה על אוזנה.

תסתמי את הפה; הספיקה לי הרצאה לא ממוצת אחת.

"אני פה כדי לעזור לך להחליט." המשיך.

"להחליט מה?"

ועוד בטרם הספיק להשיב לה, הכתה בה התשובה.

*

ארבעה חודשים. ארבעה חודשים בהם ידעה ולא ידעה דבר.

והדבר הזה, הגוף החי הזה – גדל בתוכה. כמו שיח קוצני בתוך אדמה פורייה; גודל כדי להקשות, לייסר. הוא לא יניב פירות, קבעה. בדיוק ברגע בו נודע לה כי יגדל להיות ילד מפגר. הרופאים פספסו, כנגד כל הסיכויים, אבל הינה. ארבעה חודשים ורק עכשיו נפלה עליה הבשורה.

הוא לא יהיה כמו כולם, הוא לא יגדל כמו כולם, אולי אפילו לא יהיו לו חלומות, לא יהיו לו חברים.

שיח קוצני.

והיא עדיין תצטרך לאהוב אותו. הם יצטרכו לאהוב אותו. הם יצטרכו לתת לו כל מה שהם יכולים; למצוא דרך לחדור אליו מבעד לקוצים, מבעד למחסומים, מבעד למה שהוא נראה. כי הוא שלהם.

ואפשר למנוע את כול זה. נכון, אף רופא לא יסכים לעשות הפלה בשלב הזה, אולם תמורת חופן שטרות -  הבלתי אפשרי הופך מציאות. ומי אמר שהרצון הטוב אינו הפיתרון לכל הצרות?

היא יכולה לגמור עם זה, לתת את הכסף, לעשות את הניתוח, ודי. להוריד אותו. להרוג אותו.

'לרצוח אותו!'

שקט.

הרי מה הוא יעשה לה אם לא ירצח אותה, אותם? ישכב שם על הצד בחוסר ישע, מחכה שיבחינו בו?

לא. הוא ידרוש טיפול אין-סופי ויחס מועדף, יגדע את שיגרת חייהם, ינפץ את החלומות שלהם.

ירצח אותם.

והיא ניסתה שלא לחשוב על התאבדות.

ומה יגיד בעלה? הוא עוד חושב כי בקרוב תינוק חדש יצטרף למשפחה. ילד קטן, בריא, חסון. גבר.

מה הוא יחשוב עליה כשתספר לו מה היא מתכננת לעשות? הוא לא יבין אותה. הוא לא מסוגל להבין אותה. הוא יחשוב שהיא מטורפת, שהיא חסרת רגישות... שאין לה ערך לחיים; בזמן שמה שהיא רוצה לעשות נובע מתוך דחף בסיסי והישרדותי. החיים שלהם כנגד חייו של השיח.

וזה יכול להיגמר כל-כך מהר, ואף אחד לא יזכור את זה. הם ימשיכו הלאה, וזה יהיה לא יותר מאשר זיכרון שיחלוף במוחם אחת לכמה זמן, צף על פני השטח.

היא חשבה על זה לעומק, כמעט והגיעה להחלטה.

אז מה, מה לעזא-

*

-זל אתה רוצה?"

"שתחשבי על זה שוב."

"לחשוב על מה שוב?"

"על ההחלטה שלך." הקול הדהד בתוכה.

"אתה לא מבין? אני עומדת ללדת רוצח," קולה נשבר. "הוא ייקח את החיים שלי, את של עמית,  של הילדים. את של כולנו."

"אבל לא פיסית כמו שאתה תהרגי אותו." אתגר אותה.

"מה זה משנה!" צעקה. "לא יהיו לו חלומות, לא יהיו חברים, לא יהיה לו כלום. והוא עדיין ייקח הכול מאיתנו."

"יהיה לו אתכם," לחש.

"אבל זה-"

"זה מספיק."

*

בבוקר היא ויתרה על הארוחה. גופה נעשה חידודין-חידודין וגלי חום וקור חלפו בה.

היא תספר לו הכול, מהתחלה ועד הסוף.

היא תספר לו על הטעות של הרופאים, על הגילוי, על הדמעות שהחניקה בכל לילה. על כך שהיא מנסה שלא לחשוב על התאבדות. ואולי, אולי אחרי שתספר לו את כל אלו, יסכים איתה.

הוא יבין שזה מה שצריך לעשות, כי אין דרך אחרת. זו ההזדמנות האחרונה.

היא ישבה לצד השולחן, ידיה המונחות עליו. חושפות את אצבעותיה שהחווירו, כמו גם פניה.

עמית התיישב גם הוא לצד השולחן, מחיוך וטוב לב. חושף את גומות החן שגרמו לה להתאהב בו מלכתחילה.

"בוקר טוב," אמר. מפהק.

"בוקר טוב, עמית."

"למה לא הכנת לעצמך חביתה? הוראות של הרופאים? תאמיני לי הם טיפשים. אני אכין לך אח-"

"עמית." קטעה אותו.

"מה?"

המילים, אוי, המילים נעלמו!

'אמרתי לך לכתוב הכול על גבי דף נייר לפני שאת מתחילה לדבר!'

המילים, אמא, המילים!

היא נשכה את שפתיה עד שטיפת דם ארגמני בקעה מתוכן.

"את בסדר ענת? יש לך נפילת סוכר או משהו?" הוא הושיט את ידו לפנים.

"אני, אני, עמית. הילד, ההיריון." המילים כמו צפו אחת אחרי השנייה  בסדר חסר היגיון.

היא מלמלה, עצרה, נשמה עמוק, ואז – הסבירה לו את הכול.

"אלוהים אדירים." אמר וחיבק אותה בחוזקה. כל-כך חזק עד שהתקשתה לנשום.

"הכול יהיה בסדר. את תראי מותק, הכול יהיה בסדר."

 מילותיו השכיחו ממנה את שתכננה, והוא עצמו התעלם מכך שסיפרה לו על רעיון ההפלה.

היא האמינה לו, היא סמכה עליו, למרות שלא היה נבון. כרגע האמונה בו הייתה הדבר היחידי בו יכולה הייתה להיאחז.

להיאחז או ליפול.

*

כעבור חמישה חודשים, הם הלכו אל בית-החולים; הקירות במקום לא היו אפורים כפי שמספרים.

תמונות צבעוניות עטרו את המסדרונות, לפחות שלוש בכל פרוזדור; כמו חלונות המשקפים את הנמצא בעולם אחר, טוב יותר.

ענת שכבה על המיטה. היא הייתה קשה ולא נוחה אולם ברגע כמו זה, פרט לכאב העצום - לא חשה בדבר. כל המחשבות, הספקות, השאלות – כולן נחבטו בקיר של אטימות.

הרופאים נכנסו לחדר. לבושים בחלוק, עוטים מסכה. פורים.

עמית עמד לצידה, בסמוך למיטה, אוחז בידה. היא לא יכולה הייתה לחוש בכף ידו החמה, אך הידיעה כי הוא נמצא שם, חיזקה אותה. ולרגע, רק לרגע – היא הייתה אופטימית.

אחד הרופאים העמיד בפניהם את הפרגוד, את החוצץ, כדי שאלו לא יראו את המתרחש שם, בין רגליה. ואז האופטימיות נעלמה. היא רצתה לעצור את הכול. היא רצתה שיתפרו אותה חזרה ויניחו לה לנפשה. יניחו לה לעשות את שתכננה ימים שלמים.

"זה כבר נגמר," קרא הרופא שהעמיד את הפרגוד אל מול עיניה, תוך שהוא שולף את התינוק הרך מבטנה. קולו היה חביב ונעים.

'זה כבר נגמר,' היא לעולם לא תשכח את המשפט הזה.

והם חיכו.

בכי התינוק לא נשמע.

אף לא צווחה חנוקה עלתה בחדר. דממה.

הם הטיבו לראות את פניו ההמומים של הרופא.

"מה קרה?" שאל עמית, כמעט בלחש.

"הוא מת." אמרה ענת, דמעות עלו בעיניה. "אני רצחתי אותו."

וזה היה נכון, היא רצתה בכך. היא הביעה משאלה. והיא התגשמה.

סוף.

אשמח אם תמליצו!