"איך זה שאור השמש עצמו אינו הופך לאפלה?" (ארתור מאכן)

היא השתדלה שלא לחשוב על התאבדות, למרות שלרגעים גם האופציה הזו נשמעה אטרקטיבית. היו לה שלושה ילדים, גבר אוהב, משפחה. למעשה, היה לה את כל מה שאחרות יכולות היו רק לבקש. ובכל זאת, היא לא הייתה מאושרת. לא אחרי מה שגילתה; היא מעולם לא הייתה בן-אדם חזק. אפילו כשהייתה בתיכון, תלמידה חכמה וטובת מראה, אפילו אז, קראו לה – 'הבכיינית'. ולא, היא לא הייתה בוכה, לפחות לא לעיתים תכופות. אבל ללא ספק היא הייתה על הסף. היא הייתה מסוג הבנות שמקטרות על כמה שהמבחן היה קשה ואיך בטוח היא נכשלה והממוצע השנתי שלה יפגע. אסון לכל דבר. והיא לא עשתה את זה כדי למשוך תשומת לב, ממש לא, העיניים הירוקות שלה עשו את העבודה. היא פשוט לא עמדה בלחץ, בפחד מפני הלא נודע.

וגם עכשיו, אחרי כל השנים, היא עדיין פחדה. פחדה שהכול יגמר, כמו שאמא שלה תמיד אמרה-

'לכל דבר טוב יש סוף.'

'וזה סוף טוב, אמא?'

'אני לא יודעת, עזבי אותי.'

'אבל אמרת-'

'אז אמרתי! מה זה חשוב עכשיו?'

הן אף פעם לא תקשרו כראוי.

וכעת היא נזדקקה לתשובה – האם לכול דבר טוב יש גם סוף טוב? לא תמיד, הניחה.

היא חשבה לשאול את בעלה, אבל הוא לא היה בחור של שיחות עמוקות. הוא אהב אותה, ברור, הכי שאפשר. אבל היא הכירה במגבלות שלו ולא רצתה לדחוף אותו אל הקצה; אל התהום. המקום אשר ממנו אפשרי וייפלו יחד, אוחזים זה בזה, אל האפלה.

עד עכשיו הכול היה בסדר, נכון?

אמת. הכול היה בסדר עד אותו רגע.

היא שכבה במיטה כשזה חלחל לתוכה. בעלה, עמית, כבר טייל בארץ החלומות. הוא הילך על השביל שמוביל אל טירת החלומות הארוטיים. המקום היחיד בו הפנטזיה הופכת בלתי-מציאותית יותר מכפי שהיא בבסיסה. היא לעולם לא תגיע אל הטירה הזו.

היא טיילה בשבילים אחרים, שבילים מפותלים וארוכים. בלתי-נגמרים. כאלו אשר לצידם נהרות זורמים, ולעיתים אף ניתן להבחין בדג זהב ענקי המקפץ מתוך המים. הרוח מכה בפנים, ואתה רוצה לצרוח מאושר, למרות שאין לך מושג היכן אתה, אבל זה עדיין מרגיש טוב. עדיין מרגיש אמיתי.

עדיין מרגיש –

"רחוק, איפה אני?"

"בדיוק במקום בו את אמורה להיות." קרא לעברה הקול. היה זה קול עמוק וצלול, וברור היה לה כי שמעה קול זה בעבר, ויותר מפעם אחת.

"ענת, אל תיתממי! את יודעת היכן את."

"אני... מי אתה?"

"זה תלוי," אמר הקול. "יש אנשים הקוראים לי אלוהים, אחרים סבורים כי אני הוא התת-מודע, בודדים חושבים אותי ל-"

"מספיק כבר! מי אתה?" נימתו המתנשאת של הקול הטריפה את חושיה.

"אני הוא, אני הוא המצפון." השיב הקול.

המצפון, חשבה.

מה יש למצפון לחפש בשביל הזה?

'אנשים תועים.' אמא המנוחה כמו לחשה על אוזנה.

תסתמי את הפה; הספיקה לי הרצאה לא ממוצת אחת.

"אני פה כדי לעזור לך להחליט." המשיך.

"להחליט מה?"

ועוד בטרם הספיק להשיב לה, הכתה בה התשובה.

*

ארבעה חודשים. ארבעה חודשים בהם ידעה ולא ידעה דבר.

והדבר הזה, הגוף החי הזה – גדל בתוכה. כמו שיח קוצני בתוך אדמה פורייה; גודל כדי להקשות, לייסר. הוא לא יניב פירות, קבעה. בדיוק ברגע בו נודע לה כי יגדל להיות ילד מפגר. הרופאים פספסו, כנגד כל הסיכויים, אבל הינה. ארבעה חודשים ורק עכשיו נפלה עליה הבשורה.

הוא לא יהיה כמו כולם, הוא לא יגדל כמו כולם, אולי אפילו לא יהיו לו חלומות, לא יהיו לו חברים.

שיח קוצני.

והיא עדיין תצטרך לאהוב אותו. הם יצטרכו לאהוב אותו. הם יצטרכו לתת לו כל מה שהם יכולים; למצוא דרך לחדור אליו מבעד לקוצים, מבעד למחסומים, מבעד למה שהוא נראה. כי הוא שלהם.

ואפשר למנוע את כול זה. נכון, אף רופא לא יסכים לעשות הפלה בשלב הזה, אולם תמורת חופן שטרות -  הבלתי אפשרי הופך מציאות. ומי אמר שהרצון הטוב אינו הפיתרון לכל הצרות?

היא יכולה לגמור עם זה, לתת את הכסף, לעשות את הניתוח, ודי. להוריד אותו. להרוג אותו.

'לרצוח אותו!'

שקט.

הרי מה הוא יעשה לה אם לא ירצח אותה, אותם? ישכב שם על הצד בחוסר ישע, מחכה שיבחינו בו?

לא. הוא ידרוש טיפול אין-סופי ויחס מועדף, יגדע את שיגרת חייהם, ינפץ את החלומות שלהם.

ירצח אותם.

והיא ניסתה שלא לחשוב על התאבדות.

ומה יגיד בעלה? הוא עוד חושב כי בקרוב תינוק חדש יצטרף למשפחה. ילד קטן, בריא, חסון. גבר.

מה הוא יחשוב עליה כשתספר לו מה היא מתכננת לעשות? הוא לא יבין אותה. הוא לא מסוגל להבין אותה. הוא יחשוב שהיא מטורפת, שהיא חסרת רגישות... שאין לה ערך לחיים; בזמן שמה שהיא רוצה לעשות נובע מתוך דחף בסיסי והישרדותי. החיים שלהם כנגד חייו של השיח.

וזה יכול להיגמר כל-כך מהר, ואף אחד לא יזכור את זה. הם ימשיכו הלאה, וזה יהיה לא יותר מאשר זיכרון שיחלוף במוחם אחת לכמה זמן, צף על פני השטח.

היא חשבה על זה לעומק, כמעט והגיעה להחלטה.

אז מה, מה לעזא-

*

-זל אתה רוצה?"

"שתחשבי על זה שוב."

"לחשוב על מה שוב?"

"על ההחלטה שלך." הקול הדהד בתוכה.

"אתה לא מבין? אני עומדת ללדת רוצח," קולה נשבר. "הוא ייקח את החיים שלי, את של עמית,  של הילדים. את של כולנו."

"אבל לא פיסית כמו שאתה תהרגי אותו." אתגר אותה.

"מה זה משנה!" צעקה. "לא יהיו לו חלומות, לא יהיו חברים, לא יהיה לו כלום. והוא עדיין ייקח הכול מאיתנו."

"יהיה לו אתכם," לחש.

"אבל זה-"

"זה מספיק."

*

בבוקר היא ויתרה על הארוחה. גופה נעשה חידודין-חידודין וגלי חום וקור חלפו בה.

היא תספר לו הכול, מהתחלה ועד הסוף.

היא תספר לו על הטעות של הרופאים, על הגילוי, על הדמעות שהחניקה בכל לילה. על כך שהיא מנסה שלא לחשוב על התאבדות. ואולי, אולי אחרי שתספר לו את כל אלו, יסכים איתה.

הוא יבין שזה מה שצריך לעשות, כי אין דרך אחרת. זו ההזדמנות האחרונה.

היא ישבה לצד השולחן, ידיה המונחות עליו. חושפות את אצבעותיה שהחווירו, כמו גם פניה.

עמית התיישב גם הוא לצד השולחן, מחיוך וטוב לב. חושף את גומות החן שגרמו לה להתאהב בו מלכתחילה.

"בוקר טוב," אמר. מפהק.

"בוקר טוב, עמית."

"למה לא הכנת לעצמך חביתה? הוראות של הרופאים? תאמיני לי הם טיפשים. אני אכין לך אח-"

"עמית." קטעה אותו.

"מה?"

המילים, אוי, המילים נעלמו!

'אמרתי לך לכתוב הכול על גבי דף נייר לפני שאת מתחילה לדבר!'

המילים, אמא, המילים!

היא נשכה את שפתיה עד שטיפת דם ארגמני בקעה מתוכן.

"את בסדר ענת? יש לך נפילת סוכר או משהו?" הוא הושיט את ידו לפנים.

"אני, אני, עמית. הילד, ההיריון." המילים כמו צפו אחת אחרי השנייה  בסדר חסר היגיון.

היא מלמלה, עצרה, נשמה עמוק, ואז – הסבירה לו את הכול.

"אלוהים אדירים." אמר וחיבק אותה בחוזקה. כל-כך חזק עד שהתקשתה לנשום.

"הכול יהיה בסדר. את תראי מותק, הכול יהיה בסדר."

 מילותיו השכיחו ממנה את שתכננה, והוא עצמו התעלם מכך שסיפרה לו על רעיון ההפלה.

היא האמינה לו, היא סמכה עליו, למרות שלא היה נבון. כרגע האמונה בו הייתה הדבר היחידי בו יכולה הייתה להיאחז.

להיאחז או ליפול.

*

כעבור חמישה חודשים, הם הלכו אל בית-החולים; הקירות במקום לא היו אפורים כפי שמספרים.

תמונות צבעוניות עטרו את המסדרונות, לפחות שלוש בכל פרוזדור; כמו חלונות המשקפים את הנמצא בעולם אחר, טוב יותר.

ענת שכבה על המיטה. היא הייתה קשה ולא נוחה אולם ברגע כמו זה, פרט לכאב העצום - לא חשה בדבר. כל המחשבות, הספקות, השאלות – כולן נחבטו בקיר של אטימות.

הרופאים נכנסו לחדר. לבושים בחלוק, עוטים מסכה. פורים.

עמית עמד לצידה, בסמוך למיטה, אוחז בידה. היא לא יכולה הייתה לחוש בכף ידו החמה, אך הידיעה כי הוא נמצא שם, חיזקה אותה. ולרגע, רק לרגע – היא הייתה אופטימית.

אחד הרופאים העמיד בפניהם את הפרגוד, את החוצץ, כדי שאלו לא יראו את המתרחש שם, בין רגליה. ואז האופטימיות נעלמה. היא רצתה לעצור את הכול. היא רצתה שיתפרו אותה חזרה ויניחו לה לנפשה. יניחו לה לעשות את שתכננה ימים שלמים.

"זה כבר נגמר," קרא הרופא שהעמיד את הפרגוד אל מול עיניה, תוך שהוא שולף את התינוק הרך מבטנה. קולו היה חביב ונעים.

'זה כבר נגמר,' היא לעולם לא תשכח את המשפט הזה.

והם חיכו.

בכי התינוק לא נשמע.

אף לא צווחה חנוקה עלתה בחדר. דממה.

הם הטיבו לראות את פניו ההמומים של הרופא.

"מה קרה?" שאל עמית, כמעט בלחש.

"הוא מת." אמרה ענת, דמעות עלו בעיניה. "אני רצחתי אותו."

וזה היה נכון, היא רצתה בכך. היא הביעה משאלה. והיא התגשמה.

סוף.

אשמח אם תמליצו!