נפרדנו לפני שבועיים.
חזרתי אליו ביום שישי, למחרת היום איתה.
היה לנו אירוע של המשפחה שלי בבוקר, ואח"כ סוף סוף חזרנו הביתה.
הוא ישר חתך לשנ"צ אבל אני הייתי עירנית.
עירנית ומלאה בפחד. בטוחה שהוא הולך לגמור את זה.
יום אחרי שהיינו אמורים לחגוג 8 חודשים (חזרתי יותר מאוחר..) ויום לפני הוולנטיינס,
ואני אוכלת כאפות.
לדבר איתו? לתת לו לבוא אליי? לתת לעצמי סופ"ש מאושר אחרון, למרות שאיך אפשר ככה?
הוא התעורר כשאני בוכה, מכווצת לידו.
שאלתי אותו אם הוא רוצה שאהיה שם. אמרתי שהוא מרגיש מרוחק.
אמר שהשיחה איתה בערב קודם גרמה לו להבין כמה הוא חרא אליי. שזה נכון.
כמה הוא פוגע בי, כמה זה לא מגיע לי, ושבשביל למנוע ממני עוד כאב, עדיף ככה.
שהוא לא מוכן, שהוא לא יכול, שהוא לא 100% בתוך זה, ושמגיע לי יותר.
שאנחנו במקומות שונים בחיים (ווטאפק הוא יותר ילד ממני) ולא יודעת.. כל מני כאלה.
הוא צודק בכ"כ הרבה דברים, ואני יודעת שבשורה התחתונה הוא פשוט לא רוצה לפגוע בי עוד,
שהוא לא מוכן לקשר הזה, לקשר בכלל, שהוא צריך לסגור עוד כ"כ הרבה דברים עם עצמו לפני שזה יהיה אפשרי,
אבל אני אוהבת אותו. והוא אותי. וזה כואב ברמות.
אחרי סקס מטורף (ומלווה דמעות) הוא נסע לאמא שלו לא.ערב ואמור היה להישאר לילה,
אני נשארתי בדירה, ארזתי את עצמי לתיקים וקרטונים, שותה בכמויות ומעשנת ים,
באמצע הלילה, אחרי שסיימתי לארוז ולחתוך, כשאני שיכורה ומסטולה, קראתי לו.
ידעתי שזה יכאב, ידעתי שזה לא יסגור כלום, אבל רציתי אותו קרוב אלי לעוד קצת...
למחרת אבא (כפרעליו) בא לקחת אותי, לקחנו הכל, ואחרי 24 שעות כבר לא הייתי שם...
מאז אני בעיקר בבית, דיי שבורה.
שותה המון, מעשנת עוד יותר המון, מסוממת רוב הזמן, חותכת יותר מדי.
לא מסוגלת להתמודד עם הפרידה ממנו. לא מסוגלת להתמודד עם החזרה הביתה.
רק בוכה כל הזמן, מרגישה הכי לבד בעולם...
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
ההיא ..