ארבע לפנות בוקר

ואני עצובה.
ואני רוצה אותו מאוד.
לא בטוחה אפילו למה אבל טיול זה לא רק סביב כיף ומקלוד זה גם סביב זה שאני ממש הייתי צריכה לשמוע מוזיקה ולכתוב.
ועם כמה שחשבתי על זה שזה מה שאני רוצה לעשות עכשיו אני מוצאת שבכלל אין לי מה לכתוב.

למה אני מוצאת את עצמי חסרת אונים ולא יודעת מה לעשות.
לא יודעת.

לא יודעת כלום.
מבולבלת לגמרי.

אני אתחיל איתו היום שוב?
אני אתעלם?
אני אבוא בערב?

לפי מה לפעול ומה לעשות ומה הפואנטה..

ומה הקטע בכלל לעשות משהו אחרי שכבר ויתרתי?

והעיסוק שלי באיך אני נראת.

אני יפה מספיק שווה מספיק, ועם הג'ינס יותר או פחות?

ולמה. אלוהים למה כל זה.


ענייינים של הלב

והיו לי חיים לפניו ומחשבות לפניו.
בכלל לא שמתי לה שהוא קיים לפניו.

מה אני אמורה לעשות?
ומה אני אמורה לחשוב ולהרגיש ואיך יהיה לי לשכוח ממנו.
ולא להיות פה יותר.

הרי לא נהיה בקשר.
הרי זה ברור.
והרי זה לטובה.

והרי זה כל המשמעות של זה.

לפחות אמורה להיות.

ומה עשיתי לפניו.

אני לא זוכרת.

ואני יודעת שלדבר אין משמעות לא לרגשות ולא למעשים. שאני יכולה מה שבא לי. שהכל הרפתקה.
ושבכל מקרה אני חוזרת עוד מעט.

עוד שלושה ימים ליתר דיוק.


וכרגע.

אני בהודו.

הודו.

אז יאללה...

https://www.youtube.com/watch?v=SLnlF-tVDA4