איך זה שפתאום אני מצליחה לשבת ולכתוב?
ההרגשה החמקמקה הזאת שבא לי לכתוב משהו מופיעה מדי פעם. אבל בדרך כלל כשאני נוהגת, ואז יש זמן למחשבות לרוץ, אבל האצבעות לא יכולות להקליד. או כשאני עם הילדים, כשהם לוחצים לי על כפתורים, ואני מגלה משהו חדש על עצמי, אבל באמצע הסיטואציה אין לי כמובן זמן לכתוב.
וחוץ מזה, אני לא מסוגלת לכתוב כשאני מדוכאת מדי, ואני מדוכאת בזמן האחרון לא מעט.
ואני לא מרגישה צורך לכתוב כשטוב לי, כי אז אני מרגישה שאין לי משהו מעניין להגיד.
ואני לא יכולה לכתוב כשאני עסוקה מדי. (אה, דרך אגב, אני עובדת ברבע משרה כבר שנה! לא סיפרתי לכם על זה כלום? תבחרו אחת מהסיבות שמסביב...)
אבל כשאני משועממת אני שוקעת ברחמים עצמיים, וגם לא כותבת.
אז מה בכל זאת מאפשר לי לכתוב? בעיקר כעס.
לא צריך כעס גדול, מספיק משהו שגורם לי חוסר נוחות. אבל עושה רושם שכעס כיום זה הדבר היחיד שמצליח להזיז אותי.
אז הספריה שלנו מעצבנת אותי. מצטערת, אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל לא ככה ספריה צריכה להיות.
אני אוהבת לקרוא, אני אוהבת ספרים, ואני לא יודעת איך, אבל אני בהחלט מצליחה להעביר את האהבה הזאת לילדים שלי. לילדים שלי יש ספר קריאה לכיתה, ספר קריאה לאחרי הצהריים, וספר קריאה לפני השינה. הם לא קוראים כל הזמן, אבל כשהם מתחילים לקרוא קשה מאד לנתק אותם מהספר (ברור שלא עוזר שאנחנו משיגים להם ספרים ממש שווים).
עם כמות הספרים האלה אנחנו חייבים ללכת לספריה. אנחנו הולכים בערך פעם בשלושה שבועות, והם לוקחים שלושה ספרים בכל פעם, והרבה פעמים הם גם חולקים ביניהם אחד מהספרים.
בספריה יש חדר לספרי ילדים, עם שולחנות להקראה, וכריות רכות, אבל הספרים שם ילדותיים מדי בשבילנו. יש אולם לספרי מבוגרים, עם כורסאות נוחות, אבל הספרים שם בוגרים מדי בשבילנו. ויש גם חדר לספרי נוער, והספרים שם, בטח כבר ניחשתם, מתאימים לנו בדיוק. בחדר הזה אין כיסאות, אין כורסאות, ולפעמים אין בו אפילו שרפרף כדי להגיע לספרים הגבוהים. מה יש בו? יש ספרים ממצעד הספרים שמסודרים על ארונית בכניסה לחדר, והמון ספרים על המדפים. חדר שמקרין יותר ניכור לא יכולתי לדמיין. אבל גם ספריות ילדותי היו מנוכרות ובכל זאת אהבתי אותן. למה? בגלל שהן עזרו לספרים האהובים עלי להיות נגישים בשבילי. וכאן הספריה הזאת נכשלת.
הספרים מסודרים בשני אזורים- ספרים קלים, ספרים קשים. חוץ מזה, הם מסודרים לפי האות הראשונה של הסופר. עד כאן נשמע בסדר? אז ככה, אהבתם ספר של רואלד דאל? עשה לכם חשק לבדוק עוד ספרים שלו? חפשו. בשלושה מדפים גדולים. הם לא יהיו אחד ליד השני. אהבתם את ג'ים ונהג הקטר של אנדה? אתם רוצים לקרוא את ג'ים וכנופיית השלושעשרה שהוא ההמשך, ארבעה מדפים של האות א' עומדים לפניכם, תתחילו לחפש.
כשרק התחלנו להשתמש בספריה, ניגשתי לספרנית ודיווחתי לה שמישהו בילגן את הספרים של ג'ודי בלום, ושהספרים של הסדרה מוטמנים בשלושה מדפים שונים. הספרנית הסתכלה עלי בהפתעה, והסבירה לי שהם לא אמורים להיות ביחד, כי זה יותר מדי עבודה לסדר לפי הסדר, והילדים מבולגנים מדי. רק סדרות כמו ג'ינג'י או שאר הספרים של גלילה רון-פדר-עמית מסודרים ביחד. וגם הם לא לפי איזשהו סדר, וילדים מוזרים מאד שהיו רוצים לקרוא סדרות לפי הסדר עומדים (או שוכבים, במקרה של הסדרה שתומר קורא עכשיו) ומחפשים את הספר הבא בסדרה.
ואני חושבת על הספריות בילדותי שבהם היה סדר מופתי על המדפים, כל ספר ממוקם לפי שם הסופר המלא, מסודרים לפי נושאים - ביוגרפיות, פנטזיה ומדע בדיוני, טבע. הושט היד וגע בם. ויתרת עליהם הפעם, לא נורא, הם יחכו לך שם בפעם הבאה. אני נזכרת בארוניות בהן הילדים הניחו את הספרים שהם הוציאו ולא רצו (אסור אסור אסור! היה להחזיר למדף), ואיך שתמיד הייתי מתחילה מהארוניות האלה, לראות מה משך את הילדים האחרים.
ואני חושבת לעומת זה על הספריה שאחי סיפר לי שהוא משתמש בה בניו-יורק, שבה יש רק דלפק, ושכל תהליך הבחירה נעשה באינטרנט. כולל המלצות קוראים, והזמנת הספרים מראש.
ואני חושבת על זה שיש דרכים כל כך שונות להנגיש את הספרים לילדים. ושחבל שהספריה שלנו לא בוחרת אף אחד מהם. ולא מצליחה להבין איך ספריה יכולה לשדר כזה חוסר אכפתיות מהספרים.
ואז אני מתעצבנת.
לפחות יוצא מזה שאני יושבת וכותבת (אמל"ש אומרת שזה טוב לבריאות).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
