ילדת הירח-סיפור בהמשכים.

אחריי שיעור אלגברה כפול, כל מה שחיפשתי ברחביי 'בוקאהם', היה מעט שקט, ומכיוון שהמעונות נמצאו במרחק קילומטר הליכה וחמש דקות איחור לשיעור היסטוריה משולש, לא הרשיתי לעצמי לעזוב את מסדרון הכיתות שכבר הספקתי לשנן במוחי. המקום הריק היחיד שמצאתי ברחבי המקום היו שירותי הבנות. אווירה חשוכה אפפה את המקום וצללי התאים השתקפו על קירות ורצפת הקרמיקה. צלילי מים מטפטפים מברז שלא נסגר, היו הדבר היחיד שבו התרכזתי דקות ארוכות. ידיי נחו על כיור השיש הכמעט לבן, וגופי היה כפוף קדימה. שיערי החום והמתולתל היה רטוב ממספר הפעמים שהעברתי בו את כפות ידיי הרטובות. כמה טיפות נטפו מפניי החיוורות וזחלו חזרה למקור יציאתן.

דלת השירותים נפתחה וגרמה לי לקפוץ ממקומי. רוח פרצים מעוצמת הפתיחה נכנסה פנימה והעיפה כמה שיערות בודדות על פניי.

הבטתי בדמות שנכנסה פנימה והופתעתי לגלות שזה בחור. הוא נשען בגופו על דלת הכניסה, מלטף אחורה כמה שיערות שחורות ומתנשף במהירות. עיניו היו עצומות מה שגרם לי לתהות אם הוא התבלבל במקום שאליו התכוון להגיע.

חזרתי אל מקומי מול הכיור, מחליטה להתעלם זמנית מנוכחותו.

"אני מצטער, לא חשבתי שיהיה כאן מישהו," קולו העדין התפזר ברחבי המקום ועשה את דרכו האיטיות אל אוזניי, "אני רגיל לבלות כאן משנה שעברה."

המשכתי להביט במרצפות הקרמיקה וגיחכתי, גורמת לגופי לרעוד בקצב קבוע. "בשירותי הבנות?"

שמעתי אותו צועד כמה צעדים קדימה, תופס את הכיור שלצידי.

"את תופתעי לגלות שזה המקום היחיד שריק תמיד,"

משהו בנימת קולו גרם לי להתרכז בדבריו יותר מהרגיל, למרות שלא הייתה בהם משמעות מיוחדת.

"את חדשה." הוא קבע לאחר כמה שניות של שקט.

לראשונה הרמתי את מבטי אליו, רואה את עיניו הכחולות בוחנות אותי בסקרנות. "זה כתוב לי על המצח או שאתם עוברים כאן הכשרה לזהות חדשים?"

זכרתי את ניק מהבוקר, והאופן שבו איתר אותי.

"לא, פשוט היית איתי בשיעור אלגברה," הוא אמר, גורם לפניי להאדים קלות ולכמה מאצבעותיי לאבד תחושה בשל הבושה.

הבטתי בו כמה רגעים, בוחנת תווי פניו, "אני מצטערת לא שמתי לב, אה-"

"כמובן שלא, הראש שלך היה תקוע בתוך המחברת כל השעתיים." נימת קולו לא השתנתה, כאילו חוסר הרצון להביע כל סוג של רגש מונע ממנה להשתנות.

"לא ידעתי שזה פשע כלשהו." העברתי את ידי הרטובה פעם נוספת בתוך שיערי.

הוא משך בכתפיו, "את מנסה לא להתבלט, למה?"

מה יש לאנשים במקום הזה עם שאלות נוקבות?

"אני תלמידה חדשה."

הוא צחק, לראשונה מאז התחילה השיחה, "את כל-כך משונה."

הרמתי את אחת מגבותיי כדי להביע שאני מחכה להסבר שייבקע משפתיו האדומות, אך כל מה שזכיתי לו היה עיקול זוויתי של שפתיו וניצוץ מוזר בעניו הכחולות.

"אני חושב שאלך, השיעור הבא שלי נמצא בקומה השלישית." הוא חתם את השיחה אחריי כמה רגעים של בהייה.

"רגע, איך קוראים ל-" אבל לפניי שהספקתי להשלים את השאלה, גופו עבר את החריץ הקטן שהותירה הדלת המעט פתוחה.

היה בטיפוס הזה משהו מוזר שלא יכולתי להסביר. הוא הפחיד אותי עם הטון הקר והרשמי שלו, כאילו הניסיון להיות חברותי היה מסיכה שהוא שם בקרב אנשים.

אילולא השיעור הבא היה היסטוריה, הייתי נשארת לנתח דברים אחדים במקומי, אבל יהיו לי שלוש שעות שלמות לעשות זאת בהן. לכן, יצאתי חזרה אל המסדרון המוכר ונכנסתי לכיתה הראשונה שראיתי.

הפעם זאת הייתי אני שניגשתי אל ניק, מסתבר שאנחנו חולקים את השיעור הזה יחד.

"הו, נפלא, פרטנרית לשיעורים הארוכים והמייגעים ביותר שהומצאו." הוא אמר בחיוך, גורם לי לגחך.

"ניק, אני מרגישה שזוהי תחילתה של ידידות מופלאה."

"כן, רק חבל שהיא תתפתח על רקע המלחמה ביפן." הוא נאנח והביט במורה הקירח והממושקף נכנס לחלל הכיתה. הוא היה נראה קצת קלולס, חסר חוש התמצאות ומבולבל לחלוטין, מה שגרם לי ולניק לצחוק עליו במשך חצי שיעור לפחות.

***

ריח קליל של גשם עבר באפי וגרם לי להרגע מעט. הצלקת הציקה לי מאוד, היא שרפה את עורי וגרמה לי להשתנק כמה פעמים, אך השתדלתי לשלוט בתגובותיי.

הערב ירד על המקום לפני כשעה וגרם לרוח נעימה ללטף את פניי בעודי שוכבת על המדשאות. כמה טיפות גשם נחתו על אפי, וגרמו לי לצחוק קלילות בגלל הדגדוג הנעים.

הבטתי מעלה, אל העננים הספק שחורים, ספק סגולים כהים וספרתי כמה כוכבים. הדשא והעלים שהשתכשכו בו היו כמנגינה לא נגמרת לאוזניי.

כל אלה כמעט גרמו לי לשכוח מהכאב שחוותה ידי הימנית.

בין כמה טיפטופים, חלפה בזכרוני אגדה מוכרת שפתח בה המורה להיסטוריה את השיעור.

האגדה מספרת על נימפה שחיה במעיינות, יצור אגדי ומלא ביופי, חצי על טבעי וחצי אנושי. כשהזמן אפשר זאת, היא עזבה את מקום מגוריה, רק לזמן קצר וטיילה בכפר לא רחוק משם. הביטה על האנשים ולמדה את התנהגותם. מחייכת כשילדים עוברים לידה, ומנופפת לשלום לפרצופים מוכרים. ככל שהזמן עבר, כך היא אהבה יותר את הכפר על פני המעיינות, אך היא לא יכלה לוותר על המקום הטבעי שלה, כי זה היה מסוכן בעבורה להתרחק  ליותר מדי זמן.

יום אחד כשבילתה בוקר רגיל במעיינות, הגיע אחד מאנשי הכפר לבקר שם. היא הכירה אותו היטב כי הביטה בו לעיתים קרובות. היה משהו מיוחד ביופיו האנושי, דבר שמשך אותה, גרם לה לחשוק בו. היא התאהבה בו, דבר שלא היה אמור לקרות אם לא הייתה מבקרת בכפר.

היא חיה לצידו שנים ארוכות, אך בניגוד אליו, היא חיה חיים ארוכים יותר והוא – בן התמותה, נאלץ למות בסופו של דבר. הנימפה איבדה את אהובה ואת עצמה, כי הקריבה עבורו את המקום הטבעי שלה.

היא איבדה מכוחה ונדדה שנים ארוכות בתקווה למצוא אותו מחדש, היא הייתה מוכנה לבזבז את הנצח שלה בשבילו, אבל לא משנה כמה היא ניסתה וכמה פעמים חשבה שכמעט הצליחה למצוא את נשמתו בגוף אחר, היא תמיד טעתה.

לבסוף, נאלצה להתמודד עם העובדה שהיא איבדה אותו, לקבל זאת סוף סוף ולהמשיך הלאה, כשהיא מנודה מהמעיינות.

הסטתי את מבטי, גורמת לדשא להתנגש בפניי ולריח הטבע להיטמע בכל חושיי.

חוקים מסויימים נועדו כדי להישמע להם, אחרים נועדו כדי לשבור אותם, רק צריך לדעת להבחין בין שני הסוגים. נזכרתי בסיכומו של המורה, כאילו משל עצמי לסיפור הזה.

הבטתי בצלקת הירח שלי ושיחררתי צחוק מריר לאוויר, אחד שנבלע עם רעש הגשם.

כי זה ליווה אותי כל הפרק, משום מה. <: