כינוי:
בת: 31 MSN:
מצב רוח כרגע: 
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 2/2010
It's all about the money.
אבא קטף לי תפוח מהעץ.
נגסתי ועיוותי פני, "זה לא טעים, אני רוצה משו אחר".
בחיוך הוריד לי מהעץ תפוז עסיסי ובוהק.
נגסתי ודמעה קטנה זלגה על לחיי, "זה חמוץ, אני רוצה משו אחר".
קצת עייף קטף לי משיח גבוהה בננה מפוארת.
"זה מריח לא טוב, אני רוצה משו אחר".
נואש שאל מה יוכל להביא לי שאוהב?
בדרכנו הביתה עצרנו ליד דוכן של לימונדה,
אבא אוציא שטר של 20 ש"ח מהארנק, שילם לבעל הדוכן
וכוס מלאה בנוזל צהבהב התקרבה לעברי.
עייני בהקו. "את זה אני רוצה"!
"ידעתי, כולם אוהבים לימונדה" אמר בחיוך רחב.
"שתזדיין הלימונדה, תביא לי 20 שקל!"
Give me money! Sweet nice just a little money Lord.
| |
דילמות בוקר של נערה מתבגרת.
שמעו, אני יודעת שאני צריכה להגיד תודה שאני עוד צעירה,
ולומדת בתיכון [כי זאת התקופה הכי טובה], ובלי דאגות, ובריאה,
וברוך השם הכל בסדר אצלי, ושכשאגיע לצבא אני אתחנן לחזור להיות
אותה ילדה תמימה בת 15.
אבל בשיא הכנות, לא אכפת לי מה יהיה בעתיד, לא אכפת לי שאני צעירה,
ופאק יו. בטח שיש לי דאגות. יש לי דאגות יותר ממה שהיו לי אי פעם,
למזלי אני אומרת שלא דאגות מהסוג המדאיג מידי אבל בטח שגם לי יש אישיוז
ואני צריכה להתמודד עם לא מעט דברים במיוחד כשאני, איך שתמיד הייתי עצלנית מטבעי
וחסרת כל רצון להשקיע במשו חוץ מהדברים שאני באמת אוהבת,
[שכרגע, גם הדבר שאני הכי אוהבת ואהבתי מאז ומתמיד מהווה לי בעיה לא קטנה בחיים].
ומה זה באמת משנה כמה אני אתחנן בעוד 3 שנים שאגיע לצבא?
אני מתחננת עכשיו לקצת חופש.
תראו אותי, כבר 9 בבוקר. לפני שעה ההורים יצאו מהבית, ולפני רבע שעה כבר הייתי אמורה להיות
בבצפר, בתחילת השיעור השני, בתור חדר קטן ולקרוא שיעורי בית.
ובעוד 20 דקות אם ארצה להגיע לשיעור השלישי, אני אצטרך לעזור לא מעט כח כדי לקום עכשיו
מהמחשב ולצאת מהבית.
...אף פעם לא הייתי כזאת שמבריזה בלי שההורים שלי ידעו על זה.
אני יודעת לשקר [תאטרוניסטית בנשמה], אבל רגשות האשמה שאוכלים אותי אחרי זה
גורמים לי פשוט להגיד את האמת, לגבי כל דבר כמעט.
איך אומרים, תמיד יש פעם ראשונה..?
ניראה 
| |
תקוע
שעון מעורר, דאמ. כבר 7 ועשרים.
נעה באיטיות לעבר החדר הסמוך,
בועטת בערימת הבגדים שעל הריצפה בחיפוש אחר משו הולם ללבוש,
לבסוף נזכרת בשקית הבגדים הגדולה שהדודה הביאה לי רק אתמול,
בחיוך רחב מוציאה טייץ סגול, ובדיוק כשהכל כבר מוכן ומונח במקומו, נופל מבטי על ג'ינס
שמתחנן בפני שאלבש אותו.
בעיניים מתגלגלות נכנעת לתחנוניו ולובשת את הג'ינס תוך כדי תחושת הקלה,
שזהו, סוף סוף אפשר לדאוג לדברים החשובים באמת.
מעיפה את הבגדים מהכיסא אל מקומם הקבוע שעל השטיח ופאק!! זרם חזק מורגש בכל הפלג העליון של גופי,
לא, לא לא לא, לא היום. לשווא.. שיט.. נתפס לי הצוואר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
