אני כותבת עכשיו מבית הספר שאני מלמדת בו, ויש לי כל כך הרבה מה להגיד שהמילים מתבלבלות לי מעצמן והמחשבה היא מיותרת. חבל לי על הזמן. עוד חמש דקות יצלצל הפעמון ואני אצא מכאן לשיעור הבא בכיתה אחרת. יש כאן כל כך הרבה אנשים שעוזרים לי, שמנסים ורוצים לקדם אותי הלאה. אני מאושרת כאן ואני לא נזכרת בעבר שלי אפילו לשניה. 

אני אוהבת את מריאן כל יום יותר ויותר, ואני שמחה שאנחנו גרות ביחד עכשיו, ושנה הבאה נתחיל לימודים יחד. (ואני נשבעת נשבעת נשבעת, שאני אצליח לקבל את התואר הזה שאני כל כך רוצה.)

אני יודעת שזה קצת נראה כאילו עזבתי את הבלוג הזה, אבל הוא ליווה אותי בכל כך הרבה תקופות שאני לעולם לא אשכח אותו. אבל מצד שני אני רוצה להתקדם הלאה, ובגלל שהבלוג הזה כל כך טעון, אני כבר לא רוצה שום זכר ממנו בכלל.