קרני השמש שנכנסו דרך החלון החלו לדגדג את עיני העצומות. התמתחתי קצת,
עדיין בעיניים עצומות, וידי נתקע בראש של מישהו. פחדתי לפקוח את עיני. פחדתי
להתעמת עם המציאות. לא רציתי לקחת אחריות על עוד מעשים, שסביר להניח שאני לא יהיה
גאה בהם. רציתי לחזור לישון. לחזור לחלום. אולי אני אצליח להתעורר למציאות חדשה.
עמדתי כבר להירדם. הינה עוד שניה ואני מתחילה לחלום על חדי קרן ורודים.
אבל המציאות לא אוהבת כשמתעלמים ממנה...
"בוקר טוב, נסיכה." קול גברי לחש לתוך אוזני, מאמת אותי עם העבודה ממנה
כל כך רציתי להתעלם.
פקחתי את עייני. וכמו שכבר הבנתם - לא הייתי בחדרי, ולידי לא שכבה השותפה שלי
לדירה.
"בוקר טוב." מלמלתי חזרה.
המשכתי להסתכל על אותו בחור דקות ארוכות. ניסיתי להיזכר בשמו, אך ללא הצלחה.
לא האמנתי שזה קורה לי. או יותר לא האמנתי שזה שוב קורה!
אם הייתי יודעת שככה זה יגמר, כנראה שלא הייתי עוברת משיקגו לניו יורק.

~~ לפני שנה ~~
התעוררתי. או יותר נכון קמתי מהמיטה, אחרי לילה ללא שינה. התרגשתי כמו בחורה לפני
החתונה שלה, או כמו בחורה שעומדת ללדת. אולי קצת הגזמתי בתגובה שלי. אולי ההתרגשות
שלי קצת יצא מפרופרציה. אבל זה הצעד הכי גדול שאני עשיתי עד עכשיו. אני הולכת
לעזוב את הבית, את המשפחה, את שיקגו. אני הולכת לעבור לניו יורק, אני הולכת לעבור לבד
לניו יורק.
הייתי נרגשת, אך לא מפוחדת. לא פחדתי מהלא נודע. ידעתי בדיוק איך המשך חיי הולכים
להתנהל – אני העבור לניו יורק, אתקבל לאחת מלהקות המחול הגדולות, אצא לסיבוב
הופעות בין לאומי, ואז כעיקרון אכבוש את העולם!
עשיתי את אירגוני הבוקר. לבשתי שמלת מקסי אפורה – הבגד היחיד שלא ארזתי במזוודה.
"סטפני, את מכונה?" שמעתי את אבא שלי צועק מבעד לדלת.
"עוד שניה." צעקתי חזרה.
העפתי מבט אחרון במראה. היה לי חיוך מאוזן לאוזן, והעיניים החומות ירוקות שלי
נצצו. אם היו פותחים את המילון בערך 'אושר' תמונה שלי הייתה מפיעה שם.
יצאתי מחדרי, גוררת מאחורי מזוודה ענקית. אבא שלי צחק, ולקח את המזוודה מידי.
מבחינתו אני עדיין אותה ילדה קטנה בת חמש שמנסה לגרור את ארגז הצעצועים שלה,
שכמובן שוקל פי שלוש יותר ממנה.

"סטפני..." אמי התחילה בקול חנוק רגע לפני שהיינו אמורות להיפרד.
"די אמא! אל תעשי את זה יותר קשה ממה שזה." ביקשתי. העפתי לעבר אבי מבט
שואל – מקווה שלו יש איזו דרך להפוך את הפרידה ליותר קלה. אבא הסתכל עלי באותו מבט
שואל – גם לו לא היה מושג איך להתמודד עם אישתו שהולכת לפרוץ בבכי עוד רגע.
"אולי לא הייתי צריכה לשלוח אותך לחוג בלט בגיל שלוש." אימא חשבה בקול.
חייכתי. אולי באמת, לא הייתי מתאהבת בריקוד, אם לא הייתי מתחילה לרקוד דקה אחרי
שנגמלתי מהחיתולים.
כשהייתי בת שלוש אמא שלי החליטה שממש יתאים לי בגד גוף וחצאית טוטו. היא רשמה אותי
לחוג בלט לקטנטנים. הזמן עבר ואני גדלתי, וכבר לא התאמתי לקבוצה בה רקדתי.
ובתאוריה, הרומן שלי עם הריקוד היה אמור להסתיים. כבר מגיל קטן הייתי ילדה עקשנית
- לא עזבתי את אמא שלי במנוחה עד שהיא מצאה לי קבוצה חדשה. עד גיל שתיים עשרה
רקדתי בלט – ואז קרתה תפנית בחיי! בגיל שתיים עשרה, ראיתי מופע מחול שהגיע
לשיקגו. זה היה המופע הכי מדהים שראיתי בחיים שלי. אם המורה שלי לבלט הייתה רואה
את המופע הזה סביר להניח שהיא הייתה מקבלת התקף לב. התנועות של הרקדנים לא היו
מדוייקות. הבגדים שלהם לא היו צמודים. זה היה שונה לגמרי מכל מה שהמורה שלי לימדה
אותו על ריקוד. הם אפילו השתמשו באפקטים של תאורה – שזה הדבר הכי נורא שאפשר
לעשות, אם תשאלו את המורה שלי. ולמרות כל זה, המופע הזה עדיין הדהים אותי. הרקדנים
הצליחו לעורר אצלי כל כך הרבה תחושות ורגשות בבת אחת. באותו רגע הבנתי מה אני
רוצה לעשות בחיים שלי – אני רוצה להיות רקדנית מחול מודרני. בגיל ארבע עשרה, עזבתי
את בית הספר בו למדתי ועברתי לבית ספר למחול.
אמא שלי לא תמכה בהחלטה שלי להפוך לרקדנית מקצועית. היא לא הייתה
בטוחה שאני אצליח לפרוץ והפוך את התחביב הזה למקצוע ממנו אפשר להתפרנס. אפילו
העובדה שסיימתי את הלימודים שלי בהצטיינות לא שינו את דעתה. ההחלטה שלי לעבור לניו
יורק, גם לא מצאה חן בעינייה. היא העדיפה שני אשאר בשיקגו ואמצא עבודה כסוכנת נד"לן
או אולי רואת חשבון. היא רצתה שאני אעבוד במשרד ממוזג והרוויח משכורת קבועה.
אבל לי כמובן היו תכניות אחרות, לי היו חלומות אחרים להגשים. ומבחנתי כישלון לא
היה אופציה!