לא. אני לא הולכת לוותר! אומנם הכל קורה כאן יותר לאט משחשבתי, אבל בסופו של דבר זה יקרה. בסופו של דבר אני אצליח להגשים את המטרות שלי. אז מה אם אני צעירה? אז מה אם אני חסרת נסיון? אני רקדנית מצויינת! אני אצליח להגיע ליעדים שהצבתי לעצמי, גם בלי להתחיל מלמטה. אני לא אבזבז את הזמן על שטויות. אני לא ארקוד בהצגות ילדים. אני לא יהיה רקדנית ליווי באיזה מחזמר בברודווי. לי יש מטרה ואני אגיע עליה, גם אם עוד חמישים במאיים יגידו לי שאני עדיין בוסרית ושאני צריכה עוד להבשיל.
"לאן את הולכת?" מייגן, השותפה שלי, שאלה אותי, וקטעה את הרהורי.
"לדבר עם הבמאי שעשה לי אודישן היום." עניתי.
"ככה?" מייגן שאלה בטון ספק מופתע ספק נגעל. טוב, לא באמת אפשר להאשים אותה. לבשתי שמלה עם מחשוף די עמוק שהדגישה את החזה שלי. השעה כבר הייתה יחסית מאוחרת. אתם יכולים להבין איזה מחשבות עלו בראשה של מייגן.
חייכתי חיוך מרגיע. "אני הולכת לראות אתת המופע שהוא מביים. אחרי המופע אני אדבר איתו." הסברתי. "אני חושבת שהוא לא אבין את כמות הכישרון שיש בי." אמרתי בביטחון.
השפרצתי על עצמי עוד טיפה מהבושם האהוב עלי. זה היה בושם המזל שלי. רק דברים טובים קורים לי כשאני שמה את הבושם הזה.
אני נראת טוב, אני מריחה טוב, אני חושבת מחשבות חיוביות, אז הכל הולך להיות טוב. הכל הולך להיות אפילו מצויין!

המופע נגמר. הקהל מחא כפיים. האולם התחיל להתרוקן. הלכתי על מאחורי הקלעים.
"סליחה?! יש לך שנייה בשבילי?" שאלתי את הבמאי שעמד בזמן שהרקדניות התרוצצו ממקום למקום.
"זה דחוף?" הוא שאל בחוסר סבלנות. החצוף, אפילו לא הסתכל עלי.
"ממש דחוף!" התעקשתי.
"טוב. אז מה את רוצה?" הוא שאל והואיל בטובו להסתכל עלי.
"אני עשית אצלך אודישן היום. אני רוצה לדעת למה לא התקבלתי." אמרתי בבטחון.
הוא בחן אותי ועצר את מבטו בדיוק באזור המחשוף שלי. "תקשיבי, אני לא יודע מה סיפרו לך עלי, אבל אני לא עושה דברים כאלה. אני לא בוחר את הרקדניות שלי לפי גודל החזה, גודל הישבן, והיכולות שלהן במיטה." הוא אמר בזלזול.
הרמתי קצת את השמלה. המחשוף אולי חושף קצת יותר מידי. "לא. לא בשביל זה באתי! אני באמת רוצה לדעת למה לא התקבלתי." המשכתי להתעקש למרות המבוכה הקלה.
"אני חושב שהייתי מספיק ברור בפעם הראשונה – את בוסר! את צריכה עוד ללמוד ולהשתפר! חבל שבמקום למצוא סטודיו טוב, את מבזבזת את הזמן שלך ומציקה לי." הוא אמר בעצבנות. ראיתי במבט שלו, איך הפתיל שלו הולך ומתקצר.
"אני צריכה עוד ללמוד ולהשתפר?!" אמרתי בכעס. גם הפתיל שלי התחיל להתקצר. "אני למדתי ארבע שנים ריקוד באופן מקצועי. אני סיימתי את הלימודים שלי בהתצטיינות. אני ראיתי את הרקדניות שלך, חצי מהן לא מגיעות לרמה שלי!" צעקתי. לא הצלחתי לעצור את פרץ השחצנות שיצא ממני.
הוא הסתכל עלי במבט מזלזל כמה שניות. אפשר היה לראות שהוא מגלגל מילים ארסיות על לשונו. "אולי מבחינה טכנית את יותר טובה מחלק מהבנות כאן. אבל יש עוד כל כך הרבה פרמטרים, שברובם את לא מגיע אפילו לקרסוליים שלהן. את בחורה חצופה עם אישיות נוראית! את פשוט ילדה קטנה מפונקת ומעצבנת!" הוא רק התחיל את "הנאום" שלו כבר הרגשתי מחוסרת מילים. ידעתי שאני צריכה לברוח משם כל עוד אני יכולה. ידעתי שאני לא צריכה לשמוע את הרפש שיצא לו מהפה. אבל מסיבה לא ברורה, נשארי לעמוד שם. פשוט עמדתי וחיכיתי שהוא ירה לעברי משפטים טובלים ברעל. "את אומנם גמישה ובעלת חוש קצב מצויין, אבל את רוקדת בלי נשמה. אף צופה לא יצליח להתחבר לרגש שתנסי להעביר לו." הוא אמר באדישות. רמת העצבנות שלו הייתה כל כך גבוהה, עד שהכעס שלו התחלף באדישות. הוא שתק כמה שניות, חושב עם כדי לו להמשיך. "את אמרת שאת רוצה לרקוד מחול מודרני, וצער לי לאכזב אותך אבל אף להקה לא תקבל אותך. אין לך את האופי, את לך את הנשמה, והאמת היא שאין לך גם המראה. את ראית את איך הרקדניות שלי נראות – את מגלחות חלקים משיער ראשן, הן לבושות חולצות גדולות ומכנסיים קרועים. את נראה כמו איזה ברבי – עם שיער בלונדיני ארוך ומסודר, ושמלות קטנות וצמודות. בריקוד מודרני צריך לפעמים להקריב קורבנות. את בחיים לא תסכימי לשנות משהו במראה המוקפד שלך. את הרי לא תהיי מוכנה לעשות קרחת, או לצבוע את השיער לאפור. גם אם הבמאי יפול על ברכיו ויתחנן, סביר להניח שתסרבי. אי לך סיכוי להצליח התחום הזה! אני בקומך הייתי מוותר!" הוא אמר בקרירות מפחידה. "עכשיו אם לא אכפת לך..." הוא אמר בזלזול.
לפני שהספקתי להגיב, או כבר היפנה לי את גבו והלך לדבר עם מישהי אחרת.

יצאתי מהאולם. או יותר נכון, ברחתי מהאולם. ברחתי מאוד מאוד מהר. הלכתי לעבר תחנת הרכבת התחתית הקרובה. לא ברור איך הצלחתי להגיע לשם ולא לטעות בדרך. מליון מחשבות עברו לי בראש. הפעם האחרונה שהרגשתי כל כך וחסרת בטחון הייתה - כשהיצאתי חברות לאיזה מישהו בכיתה א', והוא לא הסכים. הרעש של הרכבת התחיל להתגבר – היא עמדה להגיע לתחנה. מאותו רגע המחשבות שלי התערפלו. הראייה שלי התשטשה. פשוט התחלתי ללכת לעבר המסילה...

פרק שני, מה דעתכן? מקווה שאהבתן. 
אם יש שגיאות תגידי לי ואני אתקן.

אני בטוחה שחסרים המון סמני פיסוק, אז אני מבקשת סליחה מאלו שזה מפריע להם.