לא. אני לא הולכת לוותר! אומנם הכל קורה כאן יותר לאט משחשבתי, אבל בסופו של דבר זה יקרה. בסופו של דבר אני אצליח להגשים את המטרות שלי. אז מה אם אני צעירה? אז מה אם אני חסרת נסיון? אני רקדנית מצויינת! אני אצליח להגיע ליעדים שהצבתי לעצמי, גם בלי להתחיל מלמטה. אני לא אבזבז את הזמן על שטויות. אני לא ארקוד בהצגות ילדים. אני לא יהיה רקדנית ליווי באיזה מחזמר בברודווי. לי יש מטרה ואני אגיע עליה, גם אם עוד חמישים במאיים יגידו לי שאני עדיין בוסרית ושאני צריכה עוד להבשיל.
"לאן את הולכת?" מייגן, השותפה שלי, שאלה אותי, וקטעה את הרהורי.
"לדבר עם הבמאי שעשה לי אודישן היום." עניתי.
"ככה?" מייגן שאלה בטון ספק מופתע ספק נגעל. טוב, לא באמת אפשר להאשים אותה. לבשתי שמלה עם מחשוף די עמוק שהדגישה את החזה שלי. השעה כבר הייתה יחסית מאוחרת. אתם יכולים להבין איזה מחשבות עלו בראשה של מייגן.
חייכתי חיוך מרגיע. "אני הולכת לראות אתת המופע שהוא מביים. אחרי המופע אני אדבר איתו." הסברתי. "אני חושבת שהוא לא אבין את כמות הכישרון שיש בי." אמרתי בביטחון.
השפרצתי על עצמי עוד טיפה מהבושם האהוב עלי. זה היה בושם המזל שלי. רק דברים טובים קורים לי כשאני שמה את הבושם הזה.
אני נראת טוב, אני מריחה טוב, אני חושבת מחשבות חיוביות, אז הכל הולך להיות טוב. הכל הולך להיות אפילו מצויין!

המופע נגמר. הקהל מחא כפיים. האולם התחיל להתרוקן. הלכתי על מאחורי הקלעים.
"סליחה?! יש לך שנייה בשבילי?" שאלתי את הבמאי שעמד בזמן שהרקדניות התרוצצו ממקום למקום.
"זה דחוף?" הוא שאל בחוסר סבלנות. החצוף, אפילו לא הסתכל עלי.
"ממש דחוף!" התעקשתי.
"טוב. אז מה את רוצה?" הוא שאל והואיל בטובו להסתכל עלי.
"אני עשית אצלך אודישן היום. אני רוצה לדעת למה לא התקבלתי." אמרתי בבטחון.
הוא בחן אותי ועצר את מבטו בדיוק באזור המחשוף שלי. "תקשיבי, אני לא יודע מה סיפרו לך עלי, אבל אני לא עושה דברים כאלה. אני לא בוחר את הרקדניות שלי לפי גודל החזה, גודל הישבן, והיכולות שלהן במיטה." הוא אמר בזלזול.
הרמתי קצת את השמלה. המחשוף אולי חושף קצת יותר מידי. "לא. לא בשביל זה באתי! אני באמת רוצה לדעת למה לא התקבלתי." המשכתי להתעקש למרות המבוכה הקלה.
"אני חושב שהייתי מספיק ברור בפעם הראשונה – את בוסר! את צריכה עוד ללמוד ולהשתפר! חבל שבמקום למצוא סטודיו טוב, את מבזבזת את הזמן שלך ומציקה לי." הוא אמר בעצבנות. ראיתי במבט שלו, איך הפתיל שלו הולך ומתקצר.
"אני צריכה עוד ללמוד ולהשתפר?!" אמרתי בכעס. גם הפתיל שלי התחיל להתקצר. "אני למדתי ארבע שנים ריקוד באופן מקצועי. אני סיימתי את הלימודים שלי בהתצטיינות. אני ראיתי את הרקדניות שלך, חצי מהן לא מגיעות לרמה שלי!" צעקתי. לא הצלחתי לעצור את פרץ השחצנות שיצא ממני.
הוא הסתכל עלי במבט מזלזל כמה שניות. אפשר היה לראות שהוא מגלגל מילים ארסיות על לשונו. "אולי מבחינה טכנית את יותר טובה מחלק מהבנות כאן. אבל יש עוד כל כך הרבה פרמטרים, שברובם את לא מגיע אפילו לקרסוליים שלהן. את בחורה חצופה עם אישיות נוראית! את פשוט ילדה קטנה מפונקת ומעצבנת!" הוא רק התחיל את "הנאום" שלו כבר הרגשתי מחוסרת מילים. ידעתי שאני צריכה לברוח משם כל עוד אני יכולה. ידעתי שאני לא צריכה לשמוע את הרפש שיצא לו מהפה. אבל מסיבה לא ברורה, נשארי לעמוד שם. פשוט עמדתי וחיכיתי שהוא ירה לעברי משפטים טובלים ברעל. "את אומנם גמישה ובעלת חוש קצב מצויין, אבל את רוקדת בלי נשמה. אף צופה לא יצליח להתחבר לרגש שתנסי להעביר לו." הוא אמר באדישות. רמת העצבנות שלו הייתה כל כך גבוהה, עד שהכעס שלו התחלף באדישות. הוא שתק כמה שניות, חושב עם כדי לו להמשיך. "את אמרת שאת רוצה לרקוד מחול מודרני, וצער לי לאכזב אותך אבל אף להקה לא תקבל אותך. אין לך את האופי, את לך את הנשמה, והאמת היא שאין לך גם המראה. את ראית את איך הרקדניות שלי נראות – את מגלחות חלקים משיער ראשן, הן לבושות חולצות גדולות ומכנסיים קרועים. את נראה כמו איזה ברבי – עם שיער בלונדיני ארוך ומסודר, ושמלות קטנות וצמודות. בריקוד מודרני צריך לפעמים להקריב קורבנות. את בחיים לא תסכימי לשנות משהו במראה המוקפד שלך. את הרי לא תהיי מוכנה לעשות קרחת, או לצבוע את השיער לאפור. גם אם הבמאי יפול על ברכיו ויתחנן, סביר להניח שתסרבי. אי לך סיכוי להצליח התחום הזה! אני בקומך הייתי מוותר!" הוא אמר בקרירות מפחידה. "עכשיו אם לא אכפת לך..." הוא אמר בזלזול.
לפני שהספקתי להגיב, או כבר היפנה לי את גבו והלך לדבר עם מישהי אחרת.

יצאתי מהאולם. או יותר נכון, ברחתי מהאולם. ברחתי מאוד מאוד מהר. הלכתי לעבר תחנת הרכבת התחתית הקרובה. לא ברור איך הצלחתי להגיע לשם ולא לטעות בדרך. מליון מחשבות עברו לי בראש. הפעם האחרונה שהרגשתי כל כך וחסרת בטחון הייתה - כשהיצאתי חברות לאיזה מישהו בכיתה א', והוא לא הסכים. הרעש של הרכבת התחיל להתגבר – היא עמדה להגיע לתחנה. מאותו רגע המחשבות שלי התערפלו. הראייה שלי התשטשה. פשוט התחלתי ללכת לעבר המסילה...

פרק שני, מה דעתכן? מקווה שאהבתן. 
אם יש שגיאות תגידי לי ואני אתקן.

אני בטוחה שחסרים המון סמני פיסוק, אז אני מבקשת סליחה מאלו שזה מפריע להם.

 

קרני השמש שנכנסו דרך החלון החלו לדגדג את עיני העצומות. התמתחתי קצת,
עדיין בעיניים עצומות, וידי נתקע בראש של מישהו. פחדתי לפקוח את עיני. פחדתי
להתעמת עם המציאות. לא רציתי לקחת אחריות על עוד מעשים, שסביר להניח שאני לא יהיה
גאה בהם. רציתי לחזור לישון. לחזור לחלום. אולי אני אצליח להתעורר למציאות חדשה.
עמדתי כבר להירדם. הינה עוד שניה ואני מתחילה לחלום על חדי קרן ורודים.
אבל המציאות לא אוהבת כשמתעלמים ממנה...
"בוקר טוב, נסיכה." קול גברי לחש לתוך אוזני, מאמת אותי עם העבודה ממנה
כל כך רציתי להתעלם.
פקחתי את עייני. וכמו שכבר הבנתם - לא הייתי בחדרי, ולידי לא שכבה השותפה שלי
לדירה.
"בוקר טוב." מלמלתי חזרה.
המשכתי להסתכל על אותו בחור דקות ארוכות. ניסיתי להיזכר בשמו, אך ללא הצלחה.
לא האמנתי שזה קורה לי. או יותר לא האמנתי שזה שוב קורה!
אם הייתי יודעת שככה זה יגמר, כנראה שלא הייתי עוברת משיקגו לניו יורק.

~~ לפני שנה ~~
התעוררתי. או יותר נכון קמתי מהמיטה, אחרי לילה ללא שינה. התרגשתי כמו בחורה לפני
החתונה שלה, או כמו בחורה שעומדת ללדת. אולי קצת הגזמתי בתגובה שלי. אולי ההתרגשות
שלי קצת יצא מפרופרציה. אבל זה הצעד הכי גדול שאני עשיתי עד עכשיו. אני הולכת
לעזוב את הבית, את המשפחה, את שיקגו. אני הולכת לעבור לניו יורק, אני הולכת לעבור לבד
לניו יורק.
הייתי נרגשת, אך לא מפוחדת. לא פחדתי מהלא נודע. ידעתי בדיוק איך המשך חיי הולכים
להתנהל – אני העבור לניו יורק, אתקבל לאחת מלהקות המחול הגדולות, אצא לסיבוב
הופעות בין לאומי, ואז כעיקרון אכבוש את העולם!
עשיתי את אירגוני הבוקר. לבשתי שמלת מקסי אפורה – הבגד היחיד שלא ארזתי במזוודה.
"סטפני, את מכונה?" שמעתי את אבא שלי צועק מבעד לדלת.
"עוד שניה." צעקתי חזרה.
העפתי מבט אחרון במראה. היה לי חיוך מאוזן לאוזן, והעיניים החומות ירוקות שלי
נצצו. אם היו פותחים את המילון בערך 'אושר' תמונה שלי הייתה מפיעה שם.
יצאתי מחדרי, גוררת מאחורי מזוודה ענקית. אבא שלי צחק, ולקח את המזוודה מידי.
מבחינתו אני עדיין אותה ילדה קטנה בת חמש שמנסה לגרור את ארגז הצעצועים שלה,
שכמובן שוקל פי שלוש יותר ממנה.

"סטפני..." אמי התחילה בקול חנוק רגע לפני שהיינו אמורות להיפרד.
"די אמא! אל תעשי את זה יותר קשה ממה שזה." ביקשתי. העפתי לעבר אבי מבט
שואל – מקווה שלו יש איזו דרך להפוך את הפרידה ליותר קלה. אבא הסתכל עלי באותו מבט
שואל – גם לו לא היה מושג איך להתמודד עם אישתו שהולכת לפרוץ בבכי עוד רגע.
"אולי לא הייתי צריכה לשלוח אותך לחוג בלט בגיל שלוש." אימא חשבה בקול.
חייכתי. אולי באמת, לא הייתי מתאהבת בריקוד, אם לא הייתי מתחילה לרקוד דקה אחרי
שנגמלתי מהחיתולים.
כשהייתי בת שלוש אמא שלי החליטה שממש יתאים לי בגד גוף וחצאית טוטו. היא רשמה אותי
לחוג בלט לקטנטנים. הזמן עבר ואני גדלתי, וכבר לא התאמתי לקבוצה בה רקדתי.
ובתאוריה, הרומן שלי עם הריקוד היה אמור להסתיים. כבר מגיל קטן הייתי ילדה עקשנית
- לא עזבתי את אמא שלי במנוחה עד שהיא מצאה לי קבוצה חדשה. עד גיל שתיים עשרה
רקדתי בלט – ואז קרתה תפנית בחיי! בגיל שתיים עשרה, ראיתי מופע מחול שהגיע
לשיקגו. זה היה המופע הכי מדהים שראיתי בחיים שלי. אם המורה שלי לבלט הייתה רואה
את המופע הזה סביר להניח שהיא הייתה מקבלת התקף לב. התנועות של הרקדנים לא היו
מדוייקות. הבגדים שלהם לא היו צמודים. זה היה שונה לגמרי מכל מה שהמורה שלי לימדה
אותו על ריקוד. הם אפילו השתמשו באפקטים של תאורה – שזה הדבר הכי נורא שאפשר
לעשות, אם תשאלו את המורה שלי. ולמרות כל זה, המופע הזה עדיין הדהים אותי. הרקדנים
הצליחו לעורר אצלי כל כך הרבה תחושות ורגשות בבת אחת. באותו רגע הבנתי מה אני
רוצה לעשות בחיים שלי – אני רוצה להיות רקדנית מחול מודרני. בגיל ארבע עשרה, עזבתי
את בית הספר בו למדתי ועברתי לבית ספר למחול.
אמא שלי לא תמכה בהחלטה שלי להפוך לרקדנית מקצועית. היא לא הייתה
בטוחה שאני אצליח לפרוץ והפוך את התחביב הזה למקצוע ממנו אפשר להתפרנס. אפילו
העובדה שסיימתי את הלימודים שלי בהצטיינות לא שינו את דעתה. ההחלטה שלי לעבור לניו
יורק, גם לא מצאה חן בעינייה. היא העדיפה שני אשאר בשיקגו ואמצא עבודה כסוכנת נד"לן
או אולי רואת חשבון. היא רצתה שאני אעבוד במשרד ממוזג והרוויח משכורת קבועה.
אבל לי כמובן היו תכניות אחרות, לי היו חלומות אחרים להגשים. ומבחנתי כישלון לא
היה אופציה!