עכשיו אני מרגישה את הטעם הזה,את הטעם הנורא
הזה של הריקנות,ההרגשה הריקנית הזאת שעופפת אותי.
אני יודעת שבטח אני עושה מזה עיניין גדול מידי אבל כזאת אני
מלכת הדרמה קווין.אני יודעת שאני כבר פחות מחודש סינגל,ואינלי אפילו
מישו אחד בראש.זאת ההרגשה הזאת שאין מי שיבוא ויחבק אותך
אין מי שתוכלי לשתף איתו עד כמה את אוהבת אותו ועד כמה הוא חשוב לך,
אין מישו שמחוייב לך שאת יודעת שהוא רק נמצא במרחק מה מימך ואת תמיד
יכולה לקרוא לו אלייך ולראות את יופיו.
כמובן שיש לי כמה ידידים שבאמת יכולים להיות לצידי,אבל זה לא אותו הדבר
כמו הבנאדם שאת אוהבת שבמקרה שלי אין אחד כזה.
ומה שעוד יותר מעצבן זה שאני יודעת שיש לי כמה ידידים שרוצים להיות יותר מידידים
בשבילי.ושהם תמיד מוכנים לעשות הכל אבל הכל,ואני? לא יכולה להחזיר כלום,
כי אינלי אליהם רגשות בחזרה.
ולא ממזמן אני הרגשתי איך זה,כשאת אומרת אני אוהבת אותך
אבל אין לו מה להחזיר.
כשפעם הוא אמר שהוא הבנאדם הכי מאושר בעולם,שהוא פשוט מאוהב בך
ואחרי כמה חודשים מסכנים,שתיקה.
אבל לפחות משטוב,שעכשיו אני באמת מסוגלת לראות מי הוא,זה לא הבנאדם שאהבתי.איכס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
