נלחצתי, לא ידעתי מה לעשות. רציתי ללכת אל המקום המוכר שתמיד הייתי הולכת אליו, אבל הוא היה מגלה. ולא רציתי בזאת.
המחשבות הציפו אותי, וכבר לא יכלתי יותר.
הלכתי ונעלתי את עצמי בשרותים. שם מאז ומתמיד זה היה המקום שיכלתי בו להיות לבד.
כבר לא יכלתי יותר, איך הוא העז, איך ?
הוא הסתכל עליי במבט הזה, אוי כמה שהמבט הזה ממיס ומעצבן באותו הזמן.
יצאתי מהשירותים כמה שיותר מהר, והלכתי למטבח לקחת את הסכין הכי חדה במגירה.
במעבר חד למה שבכלל קרה
"לא זה לא קרה עכשיו" אמרתי בזעם, בעצב, בתמימות, כבר לא ידעתי מה אני מרגישה.
לא האמנתי שככה זה קרה כ"כ מהר, הכל פתאום היה לבן ואז שחור, לא ידעתי מה הולך סביבי.
הדבר האחרון שאני זוכרת זה את המבט הזה שלו, ואחרי זה ראיתי רק את החדר הלבן שהייתי בו,
החדר שממנו ברחתי.
חזרה למקום המוכר
לקחתי את הסכין, ורצתי עם דמעות בעיניים, לא רציתי לחזור לאותו חדר לבן אז צריך לעשות את זה מדוייק.
מצאתי פינה שקטה, ובתנופה אחת חזקה.
פיספוס.
איך זה יכול להיות ? אני אף פעם לא מפספסת.
ופתאום ראיתי מרחוק אותו,
הוא הסתכל עלי בעיניו הכחולות. סידר את שערו הבהיר. חייך לעברי. ואז נעלם.
נכתב בהשראת הבלוג הזה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ya it's me