יצאתי היום, אבל לא עם הקבוצה הרגילה אלא עם כאלה מהשכבה.
כמובן שאבא היה שמח.
אבל פשוט לא הרגשתי קשורה, וזה רק גרם לי להבין כמה שאני מתגעגעת לזמנים הפשוטים, לפני הכל.
שהיינו ארבע בנות ולפעמים עוד אחד שהצטרף, וכמה כיף היה לנו.
ופשוט התחלתי לבכות, או לפחות רציתי.
אז התפנתה המרפסת וישבתי שם לבד.
חברה מאוד טובה שלי הצטרפה, ופשוט סיפרתי לה הכל. גם דברים שרציתי להשאיר בסוד [טוב נו, את הרוב].
סיפרתי לה על הגעגוע, הרצון לחיבוק ולפחות לא מחבר שלי אז מידיד שלי, על הקשיים עם אבא, על הפחד שאני נכנסת לבולמיה, על זה שאני בזמן האחרון לא אוכלת כמעט וכלום. והיא פשוט הקשיבה ועודדה אותי. ואמרה לי את המשפט הכי נכון שיש: "דווקא ברגעים הכי קשים אסור לשכוח מי אנחנו ומה אנחנו, ואת יודעת בוודאות מי את"
ופשוט נשברתי.
באמצע השיחה כמה קלטו שאני בחוץ, ניסיתי להחביא את הדמעות אבל הן לא עצרו בזמן. וילדים שאני הכרתי רק השנה וגם זה לא כ"כ פשוט חיבקו אותי ושאלו מה קרה. ואפילו שאני שונאת אתזה, זה עשה לי קצת טוב בלב.
אבל לא רציתי להרוס להם, אז סתם חירטתי משהו.
אני פשוט לא יודעת עוד כמה זמן אני אצליח להחזיק מעמד, קשה לי מאוד ואני חייבת להתחיל להיזכר מי אני, מה אני ומאיפה באתי, לפני שהמצב רק ידרדר.
ישלי עוגה שמחכה לי במקרר, מחר אני אוכל אותה.
לאלאלא את גם אפילו לא תחשבי על להקיא אותה, כי אני לא מסכימה לך להיכנס לזה !
נהיה לי פיצול אישיות ><
הא גם חזרתי עם ידיד הביתה שהוא ליווה אותי, והרגשתי שחזרתי להיות אותה אחת שמשוחררת כמו אז, וזה היה כ"כ כיף. באלי שוב.
וכמו שכבר כתבתי בכותרת:
באלי להשתכר ולשכוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ya it's me