היום היה אחר צהריים קריר ואפרפר במקצת,

לא שמזג האוויר באמת רלוונטי לפוסט (אני בטוחה שלרובכם יש חלון), אבל הוא בהחלט מספיק בשביל לתרץ את העובדה שברגעים אלו ממש- הייתי שקועה בין כריות הספה מול הטלוויזיה הדולקת בחוסר מעש בטטי למדי. יש שינסחו את כל הפתיחה הזאת במילה אחת: שיעמום; אבל האמת היא שאני יודעת שהייתי עצלנית, זה לא שלא היו לי דברים אחרים לעשות, פשוט לא התחשק לי.

מידי פעם אחי קפץ מול המסך בהפתעה תוך כדי התעניינות "מה את רואה?"; ואז נגרר מאוכזב לחדרו כשקלט שאני בעצם מזפזפת בין הריאליטי של MTV לשידורים חוזרים של "משפחת קרדשיאן" בערוץ E. בדיוק הייתה לנו שיחה על זה אתמול בערב, על איך שנגמרות לנו כל העונות של הסדרות הטובות, שאין מה לראות בטלוויזיה. אבל איכשהו, בין הבהייה במסך בסדרות הכי שטחיות בהישג אצבע מזפזפת והתמרחות על הספה, הצלחתי להגיע לתובנה מאוד עמוקה.

אל תשנאו או תשפטו מישהו לפי ההתנגות שלו, או המעשים שהוא נוקט בהם איומים ככל שיהיו- כי כל הכאבים הם אותו דבר.

לכל אחד יש פשוט דרך שונה להתמודד איתם. וזה כל כך אמיתי ונכון בכל היבט שתסתכלו עליו: שברון לב, חוסר ביטחון עצמי, אובדן חברים שהיו קרובים אלינו והרשימה עוד ארוכה... כשמשהו כואב, זה לא משנה למה, כמה או איך, זה כואב לכולם באותה מידה. הכיוון שאליו הכאב יופנה זה כבר בידיים שלכם.

לכולם יש את הצביטה הקטנה הזאת בלב בגלל משהו, או מישהו, ואפילו הרבה יותר ממקרה אחד.

אז, מה אתם עושים כשאתם מרגישים כאב?

אני אוהבת את כולם 3>