זה לא שאני לא כותבת יותר מאז שהתגייסתי, למען האמת אני כותבת בכל יום.

אני אפילו מעדכנת פעם בשבוע, רק לא אתכם יקיריי.

הלוואי ויכלתי לספר לכם אודות חיי מאז שהתגייסתי, אבל לא אספר עליהם כאן מנסיבות מובנות מאליהן.

היי, אבל יש דבר אחד שאני עדיין יכולה לשתף אתכם בו- וזו השאלה שאני עונה עלייה מידי שבוע, בפקודה ;)

כל סוף שבוע שבו אני משתחררת הביתה אני מקבלת מידי המפקדים שלי דף לבן עם שורות ריקות כשבראשו מתנוססת השאלה "מה למדתי השבוע?" שעליי להשיבו עם תשובה.

אוקיי, אני מודה שבשבועות הראשונים חירטטתי על ערכים מרוח צה"ל כמו שכולם עשו... אבל דווקא משהו ביום הזה, היה קצת שונה משאר הימים.

"היו שמועות שבתור קורס אנו לא כותבים מספיק ב"מה למדתי השבוע?". אז, קריאה מהנה:

השבוע למדתי על נצחונות פנימיים.

כשיצאנו היום מהבסיס השעון החל לתקתק לאחור, 'המירוץ' אל הבית הדהד בראשים של כולנו. נקודת הזינוק אמנם שווה אצל כולנו, אך מהרגע שהמסע מתחיל איש, איש לדרכו. היו שרצו קדימה, קפצו קפיצת ראש מבלי לחשוב פעמיים. אני מדברת על מה שגם נקרא 'קיצורי דרך', כשהמקבילה לכך בעולמנו היא- מונית השירות.

לא בחרתי בקיצור הדרך, אני שכבר הורגלתי בשנות נעוריי לנסיעות ארוכות באוטובוסים עשיתי את השיקולים שלי, והבנתי, שעוד 20 דקות נסיעה הן עניין של מה בכך. את הזמן העברתי בסימן של שאלה אחת גדולה: "אז מה באמת, למדתי השבוע?".

כשהגענו לתחנה המרכזית מישהי הסבה את תשומת ליבי אל השעה, "היי הגורו, את יודעת? עוד 6 דקות יש לנו רכבת". "6 דקות?" עניתי בתמיהה ועצרתי לרגע, "זאת לא הרכבת שאלו שעלו על מונית השירות רצו להספיק אלייה?" המשכתי, "כן" היא ענתה. "איך הייתי רוצה לראות את הפרצוף שלהם כשנעמוד לידם בתחנה אחרי שנסענו באוטובוס!" הכרזתי. "נראה לך? בחיים לא נספיק!" השיבה ושתינו הבטנו בשעוני היד שלנו. כך המשכנו להתקדם עוד מספר צעדים, כשלפתע, איזה ניצוץ שבי נדלק - "אז בואי נרוץ!" אמרתי, "לא תספיקי!" היא ענתה. "בואי עוד אפשר להספיק!" השבתי והידקתי את האחיזה סביב השקית שאחזתי בידי.

התחלנו לרוץ כנגד כל הסיכויים, והנה הדרך מאירה לי פנים- הרמזורים במעברי החצייה ירוקים, המדרכות כמעט ריקות מאדם.

התיקים עוברים במכונת השיקוף בקצב מורט עצבים, עוד 60 שניות, הנה השקית יוצאת, 45 שניות, התור לכרטיסניות ארוך ואני מוצאת את עצמי מול המכונה האוטומטית. לחיצות על הצג, להעביר את החוגר. 30 שניות. "נו מתי הכרטיס כבר ייצא?" אני אומרת בליבי ומגניבה מבט חטוף אל השעון.

הרכבת עוברת את התחנה,

ותנחשבו מי יושבת, אמנם מתנשפת, בתוכה :)

07:51 בבוקר יום חמישי, השבוע למדתי על נצחונות פנימיים.

למדתי שאם אנו רוצים משהו מספיק חזק, אפשר להפוך אותו למציאות (רק תשאלו כל חייל שאי פעם רץ כדי להספיק לקו 6 או רכבת והצליח להשיגם). ושלעולם לא אצטרך לבחור בדרך הקלה ובקיצורי הדרך; כי אני ללא ספק מסוגלת להצליח גם בדרך הקשה. והסיפוק שאפיק- יהיה אדיר פי כמה וכמה.

האש הפנימית שלי היא אש שאיש לעולם לא יכול לכבות.

קצת מאמץ זה מה שמשאיר את הניצוץ שבנו בוער ודולק."