אתה כבר לא תתקשר היום, כמו מידי שנה, ומחר אני לא אתקשר אליך, כמו תמיד.

משום מה חשבתי שיהיה לי קל יותר השנה, כי אתה כבר לא כאן ואני כבר לא דואגת כמה כואב לך היום.

טעיתי, כמה שטעיתי,

כואב הרבה יותר, דווקא כי אתה כבר לא פה, כי אתה לא מתקשר להגיד לי שאתה אוהב אותי ושאני מתקשרת להזכיר לך שאתה לא לבד, ושאני אוהבת אותך.

אני מרגישה שלא אמרתי לך את זה מספיק בחייך, לא הצלחתי להעביר לך כמה השפעת עלי וכמה אתה חשוב לי.

כמה היית עבורי, היית זאת מילת המפתח.

אתה כבר לא פה, וביום כזה אני מרגישה את חסרונך יותר מתמיד.

כל שנה, כמו שעון אחרי הטקס בערב חיכיתי לשיחה ממך, שואל אם הייתי בטקס, מה דעתי עליו השנה ושאתה אוהב אותי ואני מזכירה לך שאני אוהבת אותך ואחר כך הייתי מנתק את הטלפון, שלא יוכלו להתקשר.

כל שנה כמו תמיד חיברת מחדש את הטלפון בבוקר אחרי הטקס בשביל השיחה ממני, בעודי מתקשרת להסביר לך שאתה לא לבד ושאני פה ושאני אוהבת אותך.

היית עבורי כמעט הכל, ועכשיו שאתה לא פה מה נשאר בעצם?

חוץ מזיכרון ותחושת פספוס, רצון לעוד, עוד זמן איתך.

זה לא היה מספיק.

לפחות עכשיו אתה איתם, אחרי שנים שהם חסרו לך, שנים של תהיות האם הם סלחו לך שהצלת את עצמך ואותם השארת מאחור.

אתה היית הגיבור שלי, ותמיד תהיה.