סיפור בהמשכים

פרק חדש עלה לאוויר:) וגם סוג-של-עיצוב, די עילג למען האמת, אבל לפחות לא ריק כאן כמו קודם. אשמח לקבל הצעות ועזרה לעיצוב.

מקווה שהפרק החדש ימצא חן בעינכם. אני לא מתה עליו, אבל לפחות הוא קצת יותר ארוך מהפרקים הקודמים.

תודה רבה לכם על התגובות מחממות הלב בפרק הקודם! זה מגביר את המוטיבציה ברמות מטורפות, אז תמשיכו...

שיהיה לכם שבוע מעולה!

כותבת לפעמים.

פרק שלישי- בית

"ש-לום!" פתחתי את הדלת לרווחה. ריח חמצמץ וחד עלה מהמטבח וקיבל את פניי. "יש מישהו בבית?"

"אני" קול עמום ענה לי בשפה זרה, מתנגנת. אמא יצאה מן המטבח, כפות ידיה היו מלוכלכות מבצק ולגופה חגרה סינר. "שלום, מה שלומכם?" שאלה באמהרית.

"בסדר" עניתי בעברית. למרות חמש עשרה השנים שלנו בישראל, אמא עוד לא הצליחה להתרגל. לא לשפה ולא למנטאליות הישראלית. אפשר להבין אותה. ניגשתי אליה ונישקתי על לחיה, כמו בכל יום.

"היי אמא" אורי פרץ בסערה אל הסלון, מתנשף. הוא ניגש אליה ותלה גם הוא נשיקה חטופה על לחיה.

"שלום אורי" אמרה אמא בעברית, מבטאת לאט את המילים, במבטא שבור ועוקצני, "איך היה בבית ספר?"

"סבבה!" הוא העיף את התיק מעל גבו לנקודה אקראית ברצפת הסלון, ומיד פתח בשרשרת מילים ארוכה ומהירה "המורה לאנגלית לא הייתה ובמקומה הביאו לנו מורה מחליפה מה-זה מוזרה והיה צחוקים כי עשינו לה-"

"מה? מה?" אמא כרגיל לא הצליחה לעקוב אחרי שטף המילים המתגלגל של אורי. "תגיד שוב, לאט" אמרה באמהרית. 

בבת-אחת הוא עצר, כמו אדם שלוקח תנופה ורגע לפני שהוא קופץ- נעצר על פי התהום. פניו התכרכמו והוא מלמל בזעף "לא משנה".

אורי נולד בארץ. הילד הישראלי שלנו. אמהרית הוא יודע בקושי, וגם במילים שהוא יודע הוא מסרב להשתמש. מבין שלושתנו, הוא נראה הכי ישראלי- אמנם גוון עורו כהה ועיניו בגוון שחור עמוק, כמו יתר בני העדה האתיופית, אבל באופן יחסי שערו בהיר למדי, וגם לא כל כך מקורזל. הוא גם היחיד ששמו ישראלי במקור ולא עברות עילג. כשנולד, רוני בחרה לו את השם כי אמא לא הכירה, וגם לא ניסתה להכיר, שמות ישראלים.

"מה יש לאכול?" אורי הציץ למטבח.

"בדיוק הכנתי אינג'רה" חייכה אמא בשמחה, מנגבת בסינר את ידיה המלוכלכות, להמחשה.

אורי העווה את פניו. שלחתי אליו מבט מתרה ולפני שהספיק לומר מילה תפסתי בזרועו וגררתי אותו אחרי למטבח.

"מה יש לך?!" שאל ושחרר בתנועה עצבנית את ידו.

סגרתי את דלת המטבח. "אתה תפסיק להיות מפונק. שומע?"

"תרגעי, מה יש לך?!" חזר ואמר.

"אתה יכול לכבד קצת את אמא ואת העובדה שהיא טרחה כל הבוקר והכינה-"

"זכותי לא לאהוב אינג'רה" הוא משך בכתפו ופתח את המקרר בתנופה, "נשאר מרק משבת?"

"כן", ויתרתי. שרוני תתמודד עם זה. היא ממילא לקחה על עצמה את תפקיד המבוגר האחראי בבית.

ערכתי שולחן לשניים. הריח החמצמץ של האינג'רה התערבב בניחוח המרק שאורי חימם במקרוגל והזכיר לי שמאז הבוקר לא אכלתי דבר. שמתי לי אינג'רה בצלחת, פיזרתי מעליה בשר ויצקתי רוטב אדום ומהביל. אני לא יכולה להבין איך אורי לא אוהב את המאכל הזה.

"אני לא יכול להבין איך את אוהבת את המאכל הזה" ענה אורי למחשבותי, והכניס חופן שקדי מרק צהובים אל פיו.

"תלעס בפה סגור" עניתי בהיסח הדעת.

אורי נשף על המרק כדי לקררו, ובין נשיפה לנשיפה שאל, "איך היה לך היום בבית ספר?"

לא היה. "היה בסדר גמור."

"דיברת עם אהוב ליבך?" פניו עטו הבעה דסקרטית שהזכירה לי את דמות השדכנית מ'כנר על הגג'.

"חאלס, אורי, זה כבר לא מצחיק". נאנחתי. לפני כמה שבועות שמע אורי בהחבא שיחה שלי ושל מעיין, שיחה שבמקרה הוזכר שם שמו של גיא. כלומר, לא כל כך במקרה, אבל זה לא שאני מאוהבת בו או משהו כזה. איך בכלל אפשר להתאהב באדם שכל כך מאוהב בעצמו. וחוץ מזה שיש לו חברה.

"טלי, את כבר לא צעירה", נאנח אורי, מחקה בלי משים את הטון הנוזף של רוני.

"אורי?" לא הצלחתי לכבוש את חיוכי.

"מה?"

תסתום כבר, טיפשון. "אל תדבר בפה מלא."

צלצול טלפון פתר אותי מהצורך להמשיך בשיחה המטופשת.

"טל?"

"הי, שקד!" שמחתי. "מה קורה?"

"מה קורה איתי?" שאל, מאמץ גם הוא טון גוער וחינוכי, "ומה קורה איתך, הא? נעלמת לנו על הבוקר לכל היום, אפילו לא אמרת שאת הולכת! את יודעת כמה דאגנו לך?"

"מצטערת, אמא'לה"

"ומה הייתי אמור להגיד למורה? כבר נגמרו לי התירוצים, חיה לא קנתה אף מילה."

"שלא הרגשתי טוב." עניתי. "שהתייבשתי וכנראה התעלפתי על נדנדה בגן השעשועים."

"אך למרבה המזל הצ'יוואווה של בריטני ספירס מצאה אותך, והזמינה אותך להצטרף לקרקס הנודד של נפאל כמאלפת קופים, אבל בגלל שפתאום התחילה לך פריחה איומה בנחיר הימני של האף העדפת פשוט לחזור הביתה, נכון?"

"זה לא מאוד רחוק מהאמת." הבלעתי חיוך. לשקד יש את הדמיון הכי מופרע שפגשתי. "רק שזה היה בנחיר השמאלי, לא הימני."

"מהצד שלי זה הימני" הוא לא ויתר, "מהצד שלך זה שמאל."

"של מי האף הזה, שלי או שלך?"

"של אף אחד."

"שנון מאוד" הרמתי ידיים. "לפחות לקחת לי את התיק, נכון?"

"כן, והבאתי אותו לעומר."

"אתה-" נחנקתי "מה עשית?!"

"תרגעי" הוא גיחך ונשף אוויר אל תוך השפופרת. "מה נלחצת. הוא אצל מעין."

"תודה, אין עליכם."

"בכיף" ענה, ולשבריר שניה נזכרתי בבחור הזר מהבוקר, שגם כן ענה ככה למשמע תודותי. "נו, אז איפה היית היום?"

"הלכתי לחשוב קצת." עניתי אחרי רגע של שקט.
הוא נאנח. "שוב עניין הנסיעה?"

"כן" עניתי.

"טל," אמר, "את יודעת, אפילו אם נעזוב את השאלה אם זה רעיון טוב או לא, את יודעת שכרטיס טיסה עולה לא מעט, שלא לדבר על מלון ואוכל."

"אני יודעת" אמרתי בדכדוך, "אני הולכת היום לחפש עבודה, החלטתי."

"נו באמת" הוא גיחך, "אם תתחילי לחסוך היום כסף תוכלי לטוס רק בעוד שנתיים"

"תפסיק" ביקשתי. "אני אמצא עוד עבודה. לא יודעת, אבל אני רוצה לטוס. החלטתי."

הוא שתק. יכולתי לשמוע את המחשבות שלו רצות. אבל אני לא רציתי לשמוע אותן. הספיקו לי ההתלבטויות בתוך עצמי, והשכנועים הרבים ששמעתי מאמא, מרוני, ממעין וממי לא.

"שקד, אני צריכה לסגור" אמרתי. העפתי מבט באורי שישב במטבח ולגם מהמרק בשלווה. "אורי מפרק כאן את הבית. אני אדבר איתך אחר כך, טוב?"

"בסדר," ענה. "ביי."

"ביי."

וואו, הבלוג הזה ממש ממכר:) רק אתמול כתבתי את הפרק הראשון והיום אני מפרסמת פרק נוסף. בדרך כלל זה לא יהיה ככה, כמובן. אבל מכוון שהבלוג חדש והסיפור מעקצץ לי באצבעות לא הצלחתי להתאפק...

תודה רבה למגיבות בפרקים הקודמים, ו...יש לי שני מנויים! איזה כיף אדיר זה, באמת! משמחים שכמותכם, אני מקווה שתמשיכו להנות מהסיפור. תודה רבה!!!

הפרק הפעם מתמקד די הרבה על רגשות והמחשבות של הגיבורה, אני מקווה שזה לא יעיק. תגובות, גם ביקורת, יתקבלו בשמחה.

וכמובן, שוב- אם מישהי מוכנה לעזור לי בעיצוב של הבלוג, זה יהיה נהדר. אשים קרדיט, כמובן.

תעשו חיים,

כותבת לפעמים:)

פרק שני- נגטיב

גררתי את רגלי מחוץ לגינה. הצעדים הראשונים שעשיתי לכיוון הבית היו אטיים וכבדים. כל רגל שלי שקלה כמו גוש עופרת, ובקושי הצלחתי להרים אותה כדי לעשות צעד אחד. אמנם הראייה שלי כבר התייצבה, אבל המוח שלי התנהג כמו ג'לי אדום ורוטט. ניסיתי לשחזר את מה שקרה לפני רק כמה דקות, עדיין רואה לנגד עיני את צלליתו של הנער מתרחקת, עדיין שומעת את קולו, מרגישה את מגע זרועו האיתנה בכף ידי. נדמה כאילו השעה ההיא, בה ישבתי על הנדנדה והבטתי בכמיהה לשמיים, היתה לפני שבועות ארוכים ולא רק הבוקר.

מה השעה עכשיו בכלל? ניסיתי לנחש. את התיק שלי, ובו הפלאפון והארנק, השארתי בבית הספר. קיוויתי ששקד או מעיין יזכרו לקחת אותו. לא רציתי לנחש מה יקרה אם גיא ימצא אותו, או גרוע מזה, עומר והחברים המופרעים שלו. בית הספר שלי, הממוקם בשכונה מהסוג שהערייה מכנה "שכונת פיתוח", הוא בית-גידול לעבריינים צעירים. בכל פעם שאני אומרת את זה מעיין מקמטת את מצחה ואומרת לי להפסיק להיות סנובית כזאת. אבל זה נכון. גם היא יודעת את זה.

ברחובות טיילו רק מעט אנשים, רובם זקנים או נשים יגעות, שגבן שחוח ועיניהן נפוחות ועייפות. השעה, כנראה, עדיין מוקדמת. לא רציתי לחזור לביתי. ידעתי שאמי תכעס עלי אם אופיע מוקדם מהלימודים, ובלי הילקוט. לכן החלטתי לעשות סיבוב וללכת הביתה בדרך ארוכה. הייתי מותשת, אבל הייתי גם צריכה לחשוב, ואין כמו טיול ברחובות לפתוח את הראש. ואולי, בשיפולי לבי, קיוויתי לפגוש שוב את הנער ההוא, בעל העיניים הזוהרות, שיצא גם הוא מבית ספר באמצע היום. מה הוא מחפש ברחוב, מלבד נערות מעולפות על הנדנדה? אולי גם הוא מחפש דבר שאבד לו, חלקיקי נשמה? תפסיקי, טל, התנערתי פתאום. את לא מכירה אותו בכלל.

השמש קפחה מעלי בעוז. ניסיתי ללכת בצל, אך בשעה הזאת של היום, כשהשמש במרכז השמיים, הצללים היו קצרים ומעטים. בסוף הרחוב ראיתי את המכולת השכונתית, ונכנסתי לקנות פחית קרה של קולה. כששילמתי למוכר בכמה שקלים שמצאתי בכיס הרגשתי צביטה קטנה של אשמה. רוני לא צריכה לדעת מזה, היא שונאת שאנחנו מבזבזים כסף על שטויות. מה רע במים, שאל קולה בתוך ראשי. מיהרתי לסלק אותו, מתכחשת.

יצאתי בחזרה לרחוב. ענן חמסין קידם את פני בצאתי מהמכולת, מהביל ומרתיע. גררתי את רגלי לאורך הרחובות הארוכים, המלוכלכים. מנסה לעשות סדר במחשבות, להרגיע את שסוער מבפנים. בשביל מה את צריכה את כל הסיפור הזה, שאל קולה של רוני במוחי, קול נוזף ומחנך, שצלילים של צער רקומים בו בקצוות. אני רוצה לדעת מי אני, אני משיבה לה. ומי זה אבא שלי. לא תמצאי אותו שם, קולה של רוני שקט ומפלח. אטמתי את אזני.

רגלי הובילו אותי אל מחוץ לשכונה שלנו, או הצ'כונה שלנו, כפי שקורא לה גיא. זוהי שכונה שמורכבת בעיקר מאוכלוסיה של עולים חדשים. מצחיק, חמש עשרה שנה אני בארץ, ועדיין מוגדרת כעולה חדשה. כיעורה של השכונה בולט לעין, שורות-שורות של בנייני דירות ישנים, מתקלפים. העצים מאובקים, מרכינים את צמרתם כאילו גם להם קשיי הסתגלות. "שכונת מצוקה", קוראים לה תושבי שכונת נופים, השכונה שצמודה אלינו, אליה נכנסתי עכשיו.

הבתים היפים של נופים הלכו ונגלו אלי ככל שהתקדמתי במעלה הרחוב. וילות חדשות, נקיות, מרווחות. העצים שם זוקפים את קומתם, רעננים וירוקים. אני לא מצליחה להבין מי היה זה שהחליט לתכנן את נופים צמודה לשכונה שלי, שכונת אורות. יופיה וזוהרה של נופים מבליטה את הכיעור של אורות כמו מראה הפוכה, כמו תצלום והתשליל, הנגטיב, מולו. תושבי נופים מפחדים ללכת בשכונה שלנו, בעיקר בשעות החשכה. גם אנחנו לא אוהבים את נופים, עם ההליכה הגאה שלהם, המלוקקת.

הלכתי לאט על המדרכות הנקיות, שקועה במחשבות. חלפתי על פני גן שעשועים מטופח, שונה כל כך מזה שרק הבוקר הייתי בו. הסתכלתי על הנדנדה, שהייתה יציבה וחדשה, לא כמו הנדנדה הישנה אצלנו. עברתי על יד שורת מכוניות חונות, כולן נוחות ואופנתיות. הזגוגיות בחלונות המכוניות שיקפו את בבואתי. הבטתי בה, בוחנת את מראי שהתעוות קלות בחלון המכונית. שערי מקורזל ושחור, עיני כהות, וגם עורי כהה. כשמסתכלים בלילות על ההשתקפות בחלונות, קשה להבחין בפני בגלל החושך. אפשר לראות רק חולצה ומכנסיים מטיילות, ואולי גם שמץ של ברק בעיניים. וזהו.

יצאתי מהצד השני של שכונת נופים, בחזרה אל השכונה שלי. מסביבי הרחובות כבר החלו לאט להתמלא חיים. בחלק מבתי הספר הסתיימו הלימודים, וילדים צעירים הסתובבו בחבורות עליזות ברחובות, מפטפטים בהתרגשות, מחליפים חוויות וקלפים, צועקים וצוחקים בקולי קולות.

"טלי!!!"

הפנתי את ראשי. מתוך אחת החבורות ניתק ילד אחד ודילג אלי.

"אורי!" הרחבתי את צעדי לכיוונו. פעם, כשהיה קטן יותר, הייתי פורשת לקראתו את זרועותי והוא היה רץ אלי עד שהיה נקלט אל תוך החיבוק שלי. היום הוא מתבייש לרוץ אלי, ובטח שלהתחבק באמצע הרחוב. הוא כבר גדול מדי, או לפחות ככה הוא טוען. ולמרות זאת, בשבילי הוא תמיד ישאר אוריקו, האח הקטן שלי, שרץ אלי ברחוב כדי לתת לי חיבוק.

"מה את עושה פה?" הוא הרים אלי עיניים מאשימות, "את לא אמורה להיות בבית ספר עכשיו?"

"השתחררנו" שיקרתי, מנסה להצטדק.

"אז איפה התיק שלך?" הוא שאל בטון של ילד בן שמונה שיודע הכול.

"שכחתי אותו." עניתי בפשטות.

הוא התבונן בי כמה רגעים, ולבסוף אמר, "טוב, נגיד."

התחלנו ללכת יחד במורד הרחוב הביתה. הפסיעות שלו היו קלות ונרגשות, ותוך כדי ההליכה הוא החל לספר לי על מה היה היום, שהמורה לאנגלית לא הגיעה ובמקומה הגיעה מורה מחליפה, ואיך הם שיגעו אותה, ואיך המנהלת הענישה אותם. תוך כדי הליכה הוא סיפר, בתנועות ידיים גדולות, קופץ ומדלג מצד לצד. כזה הוא אחי, חסר מנוחה תמיד, מתלהב מכל דבר. עיניו השחורות מלאות תום וצחוק. חיוכו זוהר ולבן על רקע עורו הכהה. אם אסע, כמה שאתגעגע אליו.

שוב המחשבה הזאת. הפנתי את מבטי לצד, שאורי לא יראה את ההבעה המתוחה שעל פני. מאז הבוקר, מאז שמצא אותי הזר בעל עיני התכלת, לא חשבתי על הנסיעה.

שלום!

פתחתי בלוג סיפורים בהמשכים. אני מקווה שאצליח לעדכן אותו לעיתים קרובות, ושתהנו מהסיפורים שכתבתי.

כמו שאתם שמים לב, העיצוב כרגע די גרוע, ואם מישהי תוכל לעצב לי או לשלוח קישור לבלוג עיצובים, אני ממש אשמח! כמובן שאוסיף קרדיט.

אשמח ממש לתגובות!

תודה,

כותבת לפעמים:)

פרק ראשון- להתחיל מהאמצע

השמיים היו בהירים וחלקים. אפילו ענן אחד לא כיסה את התכלת הזוהרת שעטפה אותי מלמעלה. ממקום מושבי על הנדנדה בגן המשחקים הציבורי הריק, יכולתי לבהות בהם ללא הפרעות. התנדנדתי קלות, פעם למעלה ופעם למטה, וניסיתי לחשוב.

יום שני היום. השבוע רק התחיל, וכבר מצאתי את עצמי על הנדנדה בגן ציבורי. צהלות הילדים שבדרך כלל מהדהדות כאן, נדמו. בשעה הזאת כולם בבית ספר ובגנים, ורק אני כאן. על הנדנדה. לבד. רק אני והשמיים.

זקן אחד עבר מתחת לשדרת העצים שעל יד הגן. הוא הלך בקצב איטי והידיים שלו היו שלובות מאחורי הגב. הוא העיף בי מבט תוהה, ומחשבותיו נרשמו לו על המצח: מה עושה כאן הנערה הזאת? מדוע היא אינה בבית הספר? עצמתי את עיני. רציתי לענות לו, האמן לי שאני בעצמי לא יודעת למה אני כאן. מה שבטוח, בבית הספר אני לא יכולה להיות.

מבעד עיני העצומות ראיתי פתאום בדימיוני את הכיתה שלי ברגע זה. יכולתי לראות איך מורן ומאי מסתודדות אחת עם השניה, מצחקקות מאחורי השיער הארוך והסמיך של מורן, שמסתיר את שתיהן מעיניה הבולשות של המורה חיה. דמיינתי את גיא, יושב בכיסא שלו בתנוחה של 'מלך העולם',  שולח הודעות מתחת לשולחן שלו, בטח לשיר, החברה שלו, ומחייך חיוך שחצני למשמע הגערות של המורה. משם דימיינתי את שקד שיושב עכשיו לבד, משום שאני לא נמצאת ולא יושבת על ידו כמו תמיד. הוא בטח יושב במקום שלו מכווץ כולו, הראש שלו מכונס עמוק בין הכתפיים והוא שקוע בצביעה של אחד מהציורים המדהימים שלו. אם אלך מכאן, אלך תמיד, מה יהיה איתך, שקד? רק מהמחשבה על כך התחלתי להתגעגע.

פקחתי את עיני והבטתי שוב אל השמיים. כשהסתכלתי על הביניינים או על הצמחיה המטופחת בגן הציבורי, היא התרחקה והתקרבה לסירוגין בכל פעם שעליתי או ירדתי עם הנדנדה. אבל השמיים, לא משנה איך אסתכל עליהם, ישארו תמיד באותו המרחק.

כשאעלה על המטוס, האם אצליח לראות את השמיים מקרוב יותר? לרגע חייכתי מהמחשבה הילדותית הזו, אך מיד נמחק החיוך כשהמחשבה שחלפה בראשי חזרה והבהבה בי. כשאעלה על המטוס... האם אעלה עליו? זו הפעם הראשונה שביטאתי את מחשבותי בצורה ברורה כל כך. האם אצליח גם למצוא את האומץ ליישם את המחשבה? הבטן פתאום כאבה לי.

מה יהיה איתך, טל. שאלתי את עצמי. מתי תקבלי כבר החלטה, מתי תתגברי על כל הקולות המסוכסכים האלה שבתוכך.

שוב עצמתי את עיני. השמש החמה של הצהריים ליטפה אותי ואט אט הרגשתי איך הלב שלי נרגע, והגוף שלי נעשה רפוי. המחשבות, הפחדים, הגעגועים והדמעות הלכו ונחלשו, הלכו ונמחקו, עד שלבסוף, בתוך השקט, נעלמו...

"ילדה, את בסדר?"

קול נמוך וצרוד, עם שמץ של מבטא, חדר אל תוך החשכה שעטפה אותי.

"ילדה," הקול שב ואמר, הפעם רם יותר, "הכול בסדר? את מרגישה טוב?"

התאמצתי לפקוח את עיני. מול עיני ראיתי את התכלת של השמיים, פתאום קרוב כל כך שתהיתי לעצמי לרגע האם אני מתה, או שאולי אני על המטוס כבר מזמן, ורק חלמתי את הפחדים ואת המריבות עם אמא. עצמתי שוב את עיני בחולשה.

"הי, לא." הקול קרא שוב, מעט מבודח "אסור לך להרדם שוב. אני חושב שהתייבשת, את צריכה להגיע אל בית חולים"

פקחתי שוב את עיני, לאט. מול עיני המזוגגות הכתה בי התכלת, אך כעבור כמה רגעים, כשהראיה שלי חזרה והצטללה, גיליתי שהתכלת הזוהרת הזו אינה שייכת לשמיים אלא לבעל הקול, שרכן על ידי וכיוון לעברי זוג עיניים כצבע השמיים, שהביטו בי במבט תוהה.

"מי..."ניסיתי לומר, אך הקול שלי בקושי נשמע. כחכחתי בגרוני וניסיתי שוב: "מי אתה?"

"למה זה חשוב?" שאל הזר, משועשע.

"הצלת את חיי" אמר המוח המסטול שלי.

"אל תסחפי" בקול שלו נשמע חיוך רחב. "וחוץ מזה, אם קוראים לי זרובבלה, זה עוזר לך?"
"כן." אמרתי וניסיתי לזקוף את גבי, "אני אדע את מי להכניס לצוואה שלי"

"זה מחמיא לי" הוא הושיט לי בקבוק מים ששלף מתיקו, "אבל לצערי אני חושב שבסך הכול התייבשת. אני אצטרך לחכות עוד עד שתמותי."

לקחתי את הבקבוק מידו ולגמתי לגימה קטנה. המים היו חמים ומגעילים אבל הכרחתי את עצמי לבלוע אותם. עצרתי לרגע ואז לקחתי לגימה נוספת, אך הפעם לא הצלחתי להתאפק וירקתי את המים בבת אחת על נעלו של הזר.

"אוי, סליחה..." ניסיתי לומר, אבל במקום זה השתנקתי ורק סדרה של שיעולים יצאה מגרוני.

"זה בסדר" הוא חייך באבירות. "המים האלה ישנים, הם כבר שבוע בתיק שלי."

ניסיתי להלחם בבחילה שעלתה בי. בלעתי את רוקי ושלחתי את מבטי אל עיניו. "הי," נזכרתי פתאום, "תודה".

הוא צחק. "בכיף," ענה ושלח את ידו לכיווני, מציע לי בלי מילים עזרה.

נאחזתי בזרועו. לרגע חלפה במוחי המחשבה שבעצם אני לא מכירה אותו, וכבר אנחנו אוחזים ככה ידיים. אבל המוח שלי היה מטושטש מדי בכדי להצליח לתפקד לבד. מה גם שנראה שהזר הזה הוא פשוט אדם נחמד שהחליט לעזור לעלמה במצוקה שמצא חצי-מעולפת על הנדנדה בגן הציבורי, בעיצומו של חמסין, תחת השמש הקופחת. הוא משך אותי קלות ולאט-לאט הצלחתי להתייצב, עד שעמדתי על רגלי.

נעמדתי מולו, עדיין קצת מסוחררת. הסיטואציה הייתה מביכה ומוזרה מאוד, ופתאום שמתי לב שאני עדיין אוחזת בידו. שמטתי אותה וניסיתי לבחון את האדם שמולי. הוא היה נער בערך בגילי, גבוה מאוד. שערו היה בהיר וקצר. גם גוון עורו היה בהיר, ועל הלחיים שלו פוזרו פצעונים קטנים ואדומים. אך יותר מכל, מה שהכי בלט היו זוג העיניים שלו. תכולות וזוהרות ואינסופיות. לרגע ארוך בהיתי בהן, שוכחת את עצמי. אך מיד התנערתי. צעדתי צעד אחד אחורה.

"יותר טוב עכשיו?" הוא שאל.

"כן, כן" מיהתי לענות, "ממש תודה."

"אולי כדאי שתלכי לבית חולים או משהו, לא?"

"לא, אני בסדר" אמרתי, "באמת."

"טוב..." הוא חייך קלות. "אז יופי, מעולה." הוא התכופף ולקח את התיק שלו מהאדמה. הכתיף אותו על גבו והזדקף.

"שוב תודה" אמרתי, מנסה לעצור את הרגע.

הוא הניף את ידו לשלום והסתובב ללכת. "ביי!" קרא מאחורי גבו, "תשמרי על עצמך!"

"ביי!" קראתי בחזרה. ידי נאחזה בשרשרת הברזל של הנדנדה, מנסה לייצב את גופי ומוחי. "להתראות" אמרתי שוב, הפעם לעצמי. ליוויתי בעיני את דמותו שהלכה והרחקה עד שנעלמה בעיקול הרחוב.

רק אז נזכרתי שאינני יודעת את שמו.