אתמול נשארתי בבית, לא הרגשתי טוב.
בבוקר, כמובן, לא היה מה לראות בטלוויזיה
למחשב לא היה טיעון מספיק מספק שאני יקם עד אליו,
כאילו לקום, שני צעדים, אני, באותו משפט, חיובי - לא הולך משו.
אז פשוט שמתי MTV ומשום מה חשבתי על ישרא.
לא מזמן פתחתי את הבלוג, ואני אוהבת אותו והכל
אבל, אני לא יודעת, אני לא מרגישה כמו שחשבתי שאני ירגיש אחרי הבלוג.
כמה ימים לפני שפתחתי את הבלוג, נכנסתי לישרא, אני רואה ילדים כותבים לאנשים על הפוסטים
והייתי בטוחה שזה יגרום להרגשה טובה, זאת בעצם הסיבה שתפחתי את הבלוג.
אבל אצלי, מקסימום תגובות זה איזה שמונה, וחצי מהם, אני כותבת.
בכל מקרה, כשחשבתי לעצמי בזמן שאני שומעת שירים בלי מנגינה אמיתית בMTV
זה שכל מה שאיכפת באמת לאנשים בישרא, זה שיהיה להם כניסות
הם נכנסים לאנשים, מצפים שייכנסו להם בחזרה ומרגישים טוב עם עצמם.
כי כניסות זה דבר מרגש, כמובן.
מצד שני אני לא ישקר, גם לי זה גורם להרגיש טוב עם עצמי שנכנסים לי, במיוחד כשאני יודעת שלא אני נכנסתי קודם אליהם.
אבל מצד אחר, הם לא מגיבים, וזה קצת מתסכל (אפשר לומר?)
ברור שלפעמים אין מה להגיד, יותר נכון לאנשים מסויימים אין מה להגיד
אבל תמיד יהיה מישו שיהיה לו מה להגיד.
אבל לא באמת איכפת לו, אנחנו לא מכירים.
למה שהוא ירשום משו, יבזבז את הזמן שלו, את השלוש דקות וחצי עליי?
שתי דקות וחצי לקריאה, חצי לחשוב מה לכתוב, ועוד חצי לכתוב
הרי, כמו שאמרתי מקודם לרוב האנשים בבלוג איכפת רק מכניסות
אז אין להם באמת סיבה לרשום משו.
וזה מעצבן, כי אני כן נכנסת לבלוגים, וכשיש לי מה לרשום, אני רושמת.
ואז אני רואה מהאנשים האלה כניסה, מסתכלת על התגובות, וכלום.
והקטע הוא, שעכשיו אם מישו באמת קורא משו מזה, שחס וחלילה לא יהיה ארוך מדי.
שהאנשים האלה לא מרגישים צורך בכלל לקרוא, אני לפחות חושבת.
אני חושבת, שהם נכנסים לבלוג, וישר הולכים למישו אחר שביקר אצלי בבלוג.
ועוד משו מעצבן, רובכם (מי שנכנס) בכלל לא הגיע לחלק הזה
ואני ממשיכה לרשום, לחינם.
אני מתערבת שלא יהיה לי יותר מעשר תגובות, שחצי מהם כמובן אני ירשום.
אז, אני פשוט יפסיק.
שבוע טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
me.com