סה"כ קטעים: 347
-

הלכתי לפוסט הראשון. הוא מ2009. כתבתי לו מקבילה מ2017. רק ראוי שזה יהיה הפוסט האחרון פה. (לצערי המבנה הטקסטואלי של חנה בת ה-12 היה מעוצב עפ"י רומנים זולים ולכן זאת לא פסגת היצירה הספרותית שלי - להתרשמוכם בגלגול לאחור). 

הנה, סגרתי בלוג.

האמת שלא רציתי, אבל המציאות חייבה אותי. אני אוהבת לכתוב, אבל המילים, קשה להן לבוא לידי ביטוי על הדף. הן רצות בראש, מסתחררות, עפות, שברי סיטואציות, אבל הקרקוע שלהן, הוא קשה לי. יותר מדיי ניצחי.

אז מי אני?

לא משעממת במיוחד, זה בטוח. יש לי סיפורים מלוא היד. החיים שלי אינם רגילים וגם אינם מיוחדים – הם פשוט שלי.

קוראים לי חנה. אני אוהבת את השם שלי. את הבדיחות שלי עליו, את הכינויים המוזרים שנוצרו ממנו, את היותו אני. לעיתים אני רוצה להשאר רק חנה, בלי שם משפחה, לא להותיר זכר. להיות אני בזכות עצמי, דמות ללא שורשים.

מה עוד?

אני עדיין אוהבת את העיניים שלי. יש להן צורה שאני מחבבת. אנשים שמים לב אליהן בזווית האור הנכונה.

השיער שלי עדיין חום, אם כי נמצא בנשירה מתמדת בימים אלו.
הגובה שלי הוא 167 ביום של הערכה עצמית נמוכה, ו170 מינוס אחד בימים של חזה-מלא-גאווה. אבל היו גם עקבים של 15 ס"מ מאז.

אנשים מרבים לומר לי שאני נראית עצובה. זה נכון. אני עדיין צוחקת הרבה, פשוט כי זו הדרך הכי קלה להגיב לסיטואציות.

היה לי טוב בתיכון. היה לי טוב בנטור. הצבא די הרס אותי. אבל זה היה הרס עצמי, אני חושבת שזה היה אמור לבוא בכל מקרה.

אני עדיין שונאת פאקצות. בגלל תכונות מסויימות.. טמטום, קול גבוה מדיי. אבל אני כבר יודעת להתמודד איתן, יודעת להטיל מבט קר, יודעת להקטין, יודעת להיות נחמדה כשצריך.

בלי קריאה לא הייתי. זאת היתה, הרבה זמן, הסיבה שלי להשאר חיה. הספר האחרון שקראתי.. היה די גרוע, האמת. של יעקב שבתאי, סוף דבר. הוא מתוסכל, כלומניק, הולך ברחובות תל אביב ומתמודד עם עובדת היותו בעל תמותה.

עוד?

אני מופנמת בקבוצות שאיני מכירה. אבל זה ממש בסדר. אני מעניינת מספיק כדי לתת לזמן לעשות את שלו.

אני מנכסת לעצמי תכונות של כל מי שמסביבי, לאט, כאלה שאני אוהבת. אני חושבת שאני יוצרת מהם משהו שגדול מסך חלקיו. כלומר, עדיין יש בי את הארוגנס להגיד שאני שונה מאנשים אחרים, אף כי ישנם טובים ממני.

עדיין יש התקפי אהבה פתאומיים.

וכשאנשים לא רוצים אותי אני נסוגה מאוד מהר. אבל ברוגע.

עדיין שומרת טינה.

עדיין יכולה לפגוע.

עוד לא הייתי באיטליה, ומודה שהתכנית לעבור לאנגליה התבטלה,
נכון לעכשיו.

זהו בערך... כמו שאמרתי לכם – אני לא משעממת במיוחד.

אחותי עכשיו בת 12. בדיוק כשפתחתי את הבלוג.

מעניין מה יהיה איתה בעוד עשר שנים.

אני אכתוב לה את זה.

3>

ועכשיו אני מעבירה את הכל לטיוטה. לרגע אחד חשבתי לפתוח, לתת יום אחד שבו אנשים יוכלו לקרוא את כל צפונות ליבי. 

ויתרתי. 

סודותיי שלי הם. 

אבל אני כן אשאיר את זה. 

אני חנה. אני בת 22, שוכרת דירה בביבי תל אביב, ומתמודדת עם משבר קיומי. אני שותה יותר מדי, ישנה פחות מדיי, ורצה כדי להדוף את כל המחשבות מעלי. אני מתמסרת מאוד בקלות, לחום ולערפול המחשבה בעיקר. אני חושבת על השלכות של דברים ואז מתעלמת מהם כמה שאפשר. 

אני המשבר האקסיטנציאליסטי בה' הידיעה, חברים. 

רות.