סבתא,
יום הולדת שמח. אם רק הייתי יודעת את שפת האם שלי טוב יותר, הייתי מאחלת
לך שפע של איחולים, אך לצערי, הייתי די מוגבלת באמצעים אלה, ואני בטוחה
שלבך הטוב הבין הזאת. סבתא, אף פעם לא דיברתי איתך כל כך רציני, את כבר בת
שמונים וארבע, ומאז שזכיתי להכירך, שיחותינו היו רדודות ולא באמת מעמיקות.
אני צופה בתמונות המצהיבות עם ניצוץ נלהב בעיניים, לראות את אבא בגרמניה,
לראות את הסבא הגיבור שלי שמעולם לא זכיתי להכיר. לראות את הדודים, את
הסבתות רבות, אנשים שאת עצמך לא זוכרת, או אולי את רק עושה את עצמך, סבתא.
כי שהעליתי את פולין, את גמגמת, לא התרכזת ואפילו שתקת. את הצלחת לברוח, לא
תפסו אותך, הסתתרת ביערות, או שהתמדת בבריחה מזרחה, עד קץ המלחמה שנסעת עם
בעלך לגרמניה. אבא סיפר לי שאחותך נרצחה בידי הנאצים, לא ידוע אם בבורות
הירי, או נלקחה לפולין למחנה עבודה. אבל ששאלתי אותך, את בהתחלה לא הבנת,
ואז אמרת שלא הייתה לך מעולם אחות. ואני רק נותרתי, עוד יותר מבולבלת. אמא
אמרה שאת כבר לא זוכרת.

אני מוצאת את עצמי מביטה אל התמונות שחבריי העלו לאתרים שונים באינטרנט
מפולין. ואז אני מרגישה עיוות קל בתוי פניו, הבעת בוז מתפשטת וצביטה לא
מובנת בלב, כשברגע אחד, אני פולטת אנחה ממושכת וסוגרת את החלון. אני נזכרת
בכל הסיפורים שסיפרו לי כה רבים, הם דיברו פחות על החוויה עצמה בפולין,
אלא תמיד, על החברים, על ה-ביחד. ואני למען האמת, הרגשתי שם הכי נורא עם
הביחד הזה, וזה לא תרם לכלום. כי תמיד מצאתי את עצמי בכל זאת לבד, וגם
כאשר באמת הייתי זקוקה ליד מנחמת מצד אנשים שהיה בי אמון בהם, הם לא באמת
היו שם, כאשר התפרקתי. או שמא אני מצפה ליותר מדיי. ואם יש דבר מה חיובי
שצמח מה-"ביחד" הפנטסטי הזה, זה שעוד חלקים מהקליפה הושלו מאנשים שהיו
קרובים אליי. עתה עולות במוחי שאלות רבות לגבי החברה בה אני נמצאת.

"בתוך הלב שלי
יש עוד לב
בפנים עוד לב
ועוד לב.
בלב הכי קטן
יש נקודה.
מישהו נגע בה
והיא רעדה."