האויב הגדול ביותר שלי, הוא עצלנות. ואני לא מכנה אותו בתמימות האויב. העצ

לנות השתלטה לי על חלק רחב מחיי עד כה. בתקופת הבית ספר היסודי, בתקופת התיכון. אני גם מניחה שאני יודעת מהיכן היא נובעת אך אני לא אתחיל לברבר על תהליכים פסיכולוגים עמוקים שהנפש שלי עברה. אני אציין, שמהיום הראשון בצבא, לקחתי את עצמי בידיים. אני כול רגע נמצאת במלחמה. לכן גם פתחתי את הבלוג הזה.

אם נתבונן בעניין העצלות, נבין שיש יתרונות (שמעתם היטב) וחסרונות. מצד אחד, העצלנות לא מניעה אותנו להתקדם בחיינו, משתקת אותנו ואנו מוצאים את עצמנו טובעים בים של מטלות וריסיסי שאיפות וציפיות מרוסקות (נצא מנקודת הנחה שיש לו כאלו...). אנחנו יכולים במאמץ מאוד קטן, לשפר את המצב, אבל העצלות מונעת מאיתנו לעשות זאת. לעשות את הצעד הראשון שנראה כל כך מסובך וקשה. מצד שני, אפשר להתסכל על הצד החיובי לכאורה, שאדם לא מתאמץ ולא מבזבז את כוחו לריק. אילו לא הייתה קיימת תכונת העצלות אצל בני האדם, היינו מתאמצים ללא חדל על שטויות ומשקיעים את כול כוחנו בחינם ולא תמיד עם תועלת. העצלות יכולה לתת לנו פתרונות ולקצר תהליכים מסורבלים. העצלות בריאה כאשר היא זו שמאזנת אותנו ואנחנו לא מוצאים את עצמנו מתאמצים סתם.

*~*~*

אפשר לפתור את זה, ברור שאפשר. למשל...לפני שאני אפילו מספיקה לחשוב על להתעצל, אני מסתכלת על המצב- בוחנת את המטרות, המשימות ואת חשיבותן והתועלת שתצמח בעקבות מילוי אותה משימה. האנשים העצלנים מוצאים את עצמם דוחים דברים מהיום למחר. דוחים שטויות! שהם יכולים לפתור תוך דקות ספורות בקלות יתרה. מדוע? כי עצלנות זה מצב נוח. אתם מעדיפים להמשיך לשבת אל מול המחשב מאשר לפתוח את הספר וללמוד למבחן במתימטיקה, אתם מוצאים יותר עניין  להתרכבל עוד קצת עם השוקו והפוך ולצפות בטלווזיה מאשר לסיים את הדו"ח השנתי; "עוד קצת, אני אסיים את זה יותר מאוחר" ואופס, כבר שבע בבוקר! אמא כבר צועקת לך ברוגז שהגיע הזמן לסדר את החדר/ להוריד את הכביסה/ לעזור לה להכין אוכל אבל השיחה בטלפון עם החברה הכי טובה שלך, שלמען האמת מזמן לא דיברת איתה ממש מעניינת- במיוחד שהיא מעדכנת אותך בכל הריכוליות החמות שהתרוצצו לאחרונה...

כן, זה מצב מוכר ומתסכל  מספיק להקליד בגוגל את המונח עצלנות ותוכלו למצוא קהילות ופורמים אחרים בהם תבינו כי אתם לא לבד. אז למה? לחלק מאיתנו פשוט קשה מאוד להתארגן על ביצוע המשימות, שהן כביכול לא קשות בעצמן. ליזום, לתכנן, לעקוב אחרי תוכנית, להתמקד, להתמיד עד להשלמה...משהו שם מפיל אותנו. זה לא אמור להיות קשה, זה אמור לכאורה להיות קל. אבל אי-אפשר להתווכח עם עובדות, כנראה שלנו זה קשה. בלי להכיר כל אחד ואחד מכם, אני בטוחה שאתם לא דוחים סתם, לא מרימים ידיים ללא סיבה. אלא כי משהו ששם, מעבר למחשבה ולמעשה דורש יותר כוחות מהצפוי...לכול אחד, זו סיבה אחרת ומעמיקה, שעם קצת התבוננות פנימה, תוכלו להבין את הסיבה. הקושי הזה תופס אותנו, חזק כול פעם מחדש.

*~*~*

הכי חשוב, זה לזהות את הקושי. לא לשקר לעצכם אם רק נכתוב את ה800 תוכניות ברשימת המטרות הכול יהיה פשוט...זה לא אומר לוותר על השאיפות שלנו, זה אומר רק לגשת אליהם בצורה נבונה. להתמקד באלה עם החשיבות הגבוה, לתכנן נכון את האנרגיה שאתם מקצים להן.

הנה 10 פיתרונות  שאני יכולה להציע לכם מנסיוני וניסיון רבים מאנשים אחרים שלמדו להתמודד מול "האויב הגדול"-עצלנות.

1. אה, זה היה פשוט ממה שחשבתי- כול פעולה שיכולה לקחת עד 5 דקות - עושים עכשיו! לא דוחים.


2. לומדים לא לתת חשיבות למצבי הרוח שעולים ברגע שאתם חושבים על מטלה-פרפרים קטנים בבטן שרק עולה בדעתכם על איזו משימת בירור טלפוני מעיק- לא פקטור יותר! כי 99% מהמקרים שאנו מגלים שזו הייתה שטות גמורה.


3. מצאו את הטוב בכול מטלה- כמו שמארי פופינס אמרה בשיר המפורסם והנוסטלגי- A spoonful of sugar: 
   
   
   
          In ev'ry job that must be done 
                  There is an element of fun 
                 you find the fun and snap! 
                                   The job's a game

4. תחרות זה שם המשחק- לעיתים, אנשים מתמלאים באנרגיה שהם יודעים כי יש להם נגד מי להתחרות. חפשו דרכים להפוך מטלות לתחרות. זה   יכול להיות רשמי בין חברים או גם משהו בלתי רשמי.

     5. האזינו למוסיקה - אני אישית יכולה להעיד, שאני עובדת אני שומעת מוסיקה. בין אם זה ללמוד למבחן, לתייק, לעבור על מיילים- שימו איזו   מוסיקה אנרגטית וקופצנית. עם מטלות מסובכות- אפשר לשים מוסיקה רגועה וממקדת.

     6. מי אמר פרס- עם השלמת המטלה, תגמלו את עצמכם. עם פרסים קטנים שתעניקו לעצמכם תוכלו להפוך כל מטלה אימתנית- לנחשקת. אם אתם צעירים מדיי ואין בידכם סכומי כסף כאלה ואחרים, דברו עם הוריכם ועשו בינכם הסכם שעל מילוי מטרה כלשהוא תקבלו X. אני ממליצה בחום שאלה יהיו רק מטלות גדולות ומורכבות כמו קבלת ציון טוב במבחן אחרת הדבר יכול להשפיע על גישתכם לחיים בעתיד.

    7. הכינו יומן מטלות- בין אם הוא אישי או בלוג אינטרנטי. אני פתחתי בלוג זה על מנת שאוכל לעקוב אחרי המטרות והמשימות שלי. אני יכולה לכם כי לראות את סימון המחיקה גורם לי לתחושת עונג וגאווה עצמית. תפרקו את השאיפה/משימה/בעיה לשלבים. מה אתם צריכים לעשות כדי לממש אותה כאן ועכשיו. כמה שיותר קונקרטית ומה עלול להפריע, מצאו כלים להתמודדות.

   8. משימה בוצעה, רות, עבור- לדווח. לפעמים זה עובד פלאים. שוב, בין אם זה בבלוג, יש קומנות מיוחדות וקבוצות תמיכה שעוקבים יחד איתכם על ביצוע המשימות שיש ברשותכם. או לחילופין, סכמו עם חברים קרובים שאחת לחודש תערכו מפגש בהם תדונו על קידום התוכניות והשאיפות שלכם ומצבן ואולי תוכלי להציע לאחד השני פתרונות יצירתיים.

   9.   מרוץ נגד הזמן- לחוצים בזמן? רוצים להספיק כמה שיותר עבודה במינימום זמן? להלן אתגר! חושבים שדרושה לכם חצי שעה לסידור החדר? כוונו לכם טיימר ל-25 דקות. השימוש בטיימר יעורר בכם אולי קצת אנדנלין ויאלץ אותכם להתמקד רק מהמחשבה שהשעון מתקתק וסיום המטרה בזמן יעורר בכם שימחה.

  10. אני רק הולך ל...-צריכים לכתוב סיכום, לסדר את המטבח אבל אין לכם חשק להתחיל. מוכר. במקום לנסות לעמוד בהתחייבויות גדולות התחילו בצעד קטן. תגידו לעצכם "אני רק אפתח את הקובץ..." או "אני רק ארים את הבננה מהריצפה"..."אני רק אשטוף את הצלחת". בדרך כלל תגלו שהתנגדות הראשנית נעלמת ברגע שמתחילים לעבוד.

זהו לבנתיים חברים. מקווה שנהנתם מהפוסט הלא קצר והמעט חופר ושלקחתם עימכם כמה מן העצות הנפלאות הללו, שבהזדמנות הזו אני מודה לynet, למספר מכרים ולנסיוני האישי על הפיתרונות היצירתיים. שיהיה בהצלחה! אל תשכחו כי ההתמדה היא המפתח! אל תתנו לאף פחד בעולם לשתק אותכם, תכבשו את היעדים שלכם ואל תוותרו לעצמכם ולא לאף אחד אחר. רק כך תוכלו לנוע קדימה בביטחה.

סבתא,
יום הולדת שמח. אם רק הייתי יודעת את שפת האם שלי טוב יותר, הייתי מאחלת
לך שפע של איחולים, אך לצערי, הייתי די מוגבלת באמצעים אלה, ואני בטוחה
שלבך הטוב הבין הזאת. סבתא, אף פעם לא דיברתי איתך כל כך רציני, את כבר בת
שמונים וארבע, ומאז שזכיתי להכירך, שיחותינו היו רדודות ולא באמת מעמיקות.
אני צופה בתמונות המצהיבות עם ניצוץ נלהב בעיניים, לראות את אבא בגרמניה,
לראות את הסבא הגיבור שלי שמעולם לא זכיתי להכיר. לראות את הדודים, את
הסבתות רבות, אנשים שאת עצמך לא זוכרת, או אולי את רק עושה את עצמך, סבתא.
כי שהעליתי את פולין, את גמגמת, לא התרכזת ואפילו שתקת. את הצלחת לברוח, לא
תפסו אותך, הסתתרת ביערות, או שהתמדת בבריחה מזרחה, עד קץ המלחמה שנסעת עם
בעלך לגרמניה. אבא סיפר לי שאחותך נרצחה בידי הנאצים, לא ידוע אם בבורות
הירי, או נלקחה לפולין למחנה עבודה. אבל ששאלתי אותך, את בהתחלה לא הבנת,
ואז אמרת שלא הייתה לך מעולם אחות. ואני רק נותרתי, עוד יותר מבולבלת. אמא
אמרה שאת כבר לא זוכרת.

אני מוצאת את עצמי מביטה אל התמונות שחבריי העלו לאתרים שונים באינטרנט
מפולין. ואז אני מרגישה עיוות קל בתוי פניו, הבעת בוז מתפשטת וצביטה לא
מובנת בלב, כשברגע אחד, אני פולטת אנחה ממושכת וסוגרת את החלון. אני נזכרת
בכל הסיפורים שסיפרו לי כה רבים, הם דיברו פחות על החוויה עצמה בפולין,
אלא תמיד, על החברים, על ה-ביחד. ואני למען האמת, הרגשתי שם הכי נורא עם
הביחד הזה, וזה לא תרם לכלום. כי תמיד מצאתי את עצמי בכל זאת לבד, וגם
כאשר באמת הייתי זקוקה ליד מנחמת מצד אנשים שהיה בי אמון בהם, הם לא באמת
היו שם, כאשר התפרקתי. או שמא אני מצפה ליותר מדיי. ואם יש דבר מה חיובי
שצמח מה-"ביחד" הפנטסטי הזה, זה שעוד חלקים מהקליפה הושלו מאנשים שהיו
קרובים אליי. עתה עולות במוחי שאלות רבות לגבי החברה בה אני נמצאת.

"בתוך הלב שלי
יש עוד לב
בפנים עוד לב
ועוד לב.
בלב הכי קטן
יש נקודה.
מישהו נגע בה
והיא רעדה."