דבר ראשון אני ארחיב קצת על עצמי , לפחות עד לשלב שבו תוכלו להבין ולהחשף למצבי , כיום אני בן17 וחצי , וכמו כל שאר הילדים בגילי , סדר העדיפויות שלי מסנוור מפאקטורים שאני חווה לראשונה בחיי . כל דבר חדש מעיף אותי לכיוון אחר , רישיון , בקרוב "חוקיות" , חיי מין, וכל שאר הדברים המעורבים בהתפתחות ועיצוב האישיות שלי . חוויות שאין כמותן , טיפשות , חוסר הגיון , שטותיות ברמה כזו שאין לתאר . הכל קורה באופן טבעי.
אט אט אני משתפשף , מתרגל לחיים אחרים , אופיי מתעצב בהתאם , והחשוב מכל, ניסיוני הולך וגובר. לכל אב יש את הסיפור המצחיק שהוא מספר לבנו על איך הוא וחבריו עשו שטויות , ואין ילד בגילי שלא שמע את צירוף שתי המילים " אז בזמנו " . וזה בידיוק מה שקורה לנו , הנערים .
לאחר שסיפרתי בקצרה על חיי ביום יום , אני אעבור לסיפור המרכזי . סיפור שקורה לכל אחד מאיתנו הנערים , ולעתים רחוקות גם למבוגרים. האהבה הראשונה , או יותר נכון , " ההדלקות " או "ההסחפות" הראשונה, ממש ממש לא אהבה . אותה אחת שעברה והקסימה ביופיה , זאתי שסגרה את בקרת האיכות , והזריקה את כל ההורמונים שלנו הישר אל תוך הדם . כעבור דקה אתה כמו כלב מריר אחריה , ומנסה להרשים אותה בכל דרך שהיא. אתה עושה זאת , כי אתה יודע שאין לך מה להפסיד , זה WIN WIN . אין פה שום סיכון , ולמה ? כי אולי היא פמפמה לך את הדם בטסטוסטרון , אבל לנפש היא לא הגיעה , והנפש זה הדבר היחידי בגוף שלא נגוע בדם.
אני רוצה לספר , לשתף , להוריד מהלב סיפור אמיתי שמתרחש בזמן כתיבת המילים הללו (מתרחש בתקופת הזמן הזו )
ילדה נבונה , בעלת דעה מגובשת . אחת כזו שלא מורידה את עיניה מהמטרה . ילדה מפוקסת , אחראית " ושטותניקית" באותה הנשימה.
מבינה עניין , השותפה הכי טובה לשיחה .מעניינת בדעותיה , וכן - הילדה הכי יפה בגן.
ואת כל מה שתיארתי לכם , לקח לי קצת יותר משנה להבין ( בזמן הזה התקרבנו ונעשינו ידידים קרובים - אני יודע , טעות ! )
הכל התחיל ככה , את יופיה המעודן היה קשה לפספס . כעבור חודש, חודשיים של קשר גם את אופיה האיתן והעמיד , היה קשה להחביא .
ממש כמו בובת ה"פטרושקה" קליפה אחר קליפה היא נחשפה בפני. התחבבתי על פניה , ועל פני משפחת . הרגשתי בעננים . כתבתי שירים , חיברתי מילים הכל מבפנים. התקרבנו והתקרבנו , נעשינו משפחה , ידידים כל כך קרובים שאם משהו יפגע בילדה הזאתי , אני אחוש זאת על בשרי . ( חשוב לציין שבזמן הזה יש לה חבר קרוב לחצי שנה , אבל אין לזה סיבה להפריע במובן מסוים ההפך הוא הנכון אבל אני ארחיב על כך בהמשך )
אז איפה היינו , ידידים קרובים , נהנים בחברתו של האחר .... וכל זה , בלי שאף אחד ידע שמה שמניע אותי להתקרב אליה ולחקור אותה היא האהבה שאין לתאר אותה במילים. הילדה הזאת הפכה לדבר הכי חשוב בחיים שלי , הייתי מוכן לוותר על החפצים בעלי הערך הסימנטלי הכי גבוה שרק יכולתי לדמיין , מוכן להקריב מעצמי כל דבר שרק אוכל , ולא בשביל איזו שהיא חבילת הפתעה מיוחדת , אלא , רק עוד קצת זמן איתה .
הילדה הזאת סובבה לי את העולם מקצה אחד אל השני , השמש זרחה ושקעה אצלה , והאדמה שהיא דרכה עליה יקרה לי מכל . הערצתי אותה , היא הייתה הרף הכי גבוה שהצבתי לעצמי אי-פעם , ויש חברים שיעידו אחרת , אבל עוד הפעם , הם פשוט לא אינדיקציה מבחינתי , כי הרי אני שופט אותה הרבה מעבר ליופיה. " יש דברים שרואים מכאן שלא רואים משם " - המשפט הזה השפיע על חיי בצורה מפחידה , ולמה ? כי כשמישהו מביא חברה לחבר'ה שלו , השפיטה היא מידית , ואיתה , להכלא לעד היה פרס.
עבר הזמן והגעתי למצב שאני מכיר אותה כמו כף ידי , אני חיי את הבעיות שלה ואני נושם את הצרות שלה ולא התלוננתי כי כל עוד יש משהו שמקשר ביני לבינה , גם אם זה במובן השלילי - אני שמח. לשמחתי ומי שמכיר אותה יעיד על כך, שהיא הילדה הכי חייכנית על פני כדור הארץ וגם את זה חוויתי ביחד איתה .
באיזה שהוא שלב התחלתי לראות שדרכי הולכת ונגמרת , מאיזו בחינה ? - מהבחינה שככל שהכרתי אותה יותר , בעצם התקדמתי במין שביל עפר שהובילה לשפת התהום , הכוונה היא - ששינן שתי אופציות , האחת לקפוץ אל תוך התהום ולהכיר אותה אפילו יותר מהחלומות הכי פרועים שלי , והשניה היא לוותר , לא לסכן , ולצעוד את דרכי חזור - משמע, להשאר באותו המסלול ואף רק להרחיק את הסיכוי שלי לנפילה חופשית .
כל אחד עמד בפיתוי של לעמוד מול אהבתו ולהגיד לה שהוא אוהב אותה , ולסכן את כל הדרך עפר המתישה , אך מתגמלת הזאתי .
הרבה מוותרים ומונעים מעצמם את הסיכון הזה , ומנסים להגיע לקיצו השני של ההר על ידי מניפולציות כאלה ואחרות שמורידות מכל הכיף .
כאלה שהולכים ומבקשים מחברים " לברר " כאלה שמנסים כל מני מבחנים ולפיהם בודקים את הסיכויים שלהם .
אני עוד לא גבשתי דעה , וחייתי כמה חודשים טובים על שפת התהום.
בשלב זה החלטתי שאני לא יכול עם זה יותר לבד ופניתי לחברי הטוב - התייעצתי איתו , והצהרתי שבשום פנים ואופן לא יתערב , אלא יתן לי חוות דעת מגורם שלישי , גורם צדדי . בקיצור שיחשוף אותי לעוד זווית ראיה. נתון לציין שלרב אני לא אוהב לשתף - גם לא חברים קרובים - במעשי ותחושותיי , כי כפי שאמרתי , הניסיון הולך וגדל , ומשפט חשוב שלמדתי להעריך עם השנים הוא " כגודל הצפייה כגודל האכזבה " ותמיד אמרתי לעצמי שכאשר אני אעמוד על שפת התהום , לא תיהיה לי בעיה לקבל " לא ! " . אבל איתה , פשוט לא היה לי את אומץ לסכן את כל זה . ( .... המשך יבוא )
בבלוג זה
בכל הבלוגים
