הייתה לי הכנה מראש.
בשונה מסבתא, סבא היה מאושפז שבועיים, ושבוע מזה הוא היה מונשם.
סבתא פשוט נירדמה בסלון מוצאי שבת אחד, ולא התעוררה.
אתם יודעים, יש לילדים בדרך כלל אמא בבית כשהם חוזרים מהבית ספר. ואבא שמגיע בשעות סבירות.
אצלי ההורים היו מגיל קטן בעבודה עד השעות הקטנות של הלילה.
מי שגידל אותי היה סבא. היה לוקח אותי מהגן ומהיסודי הביתה ומכין לי לאכול. בחטיבה כבר נסעתי אליו ולסבתא הביתה לבד.
מסיפורים של כולם, כולם חוזרים ואומרים לי שסבא תמיד היה מפציר "זו, זו הנשמה שלי"
והיה מקדיש את כל כולו אליי.
סבא שלי היה אהבת חיי.
החבר הכי טוב, והדבר הכי טוב שקרה לי בחיי.
תמיד הוא הבין אותי. תמיד הוא עזר לי. העלה אותי, הקשיב לי, נתן לי מהמעט שהיה לו.
לפני חודשיים התקשרתי אליו והוא ענה לי עם קול מבולבל. בדיוק חזרתי הביתה מהעבודה ולא הבנתי למה הוא מגמגם.
ידעתי שהוא בבית חולים אבל באותו בוקר הוא דיבר 100 אחוז.
התקשרתי לאמא והיא אמרה לי שהוא עבר אירוע מוחי.
בגיל 86 לעבור אירוע מוחי, זה כבר נתן לי פתיחת עיניים ש"זהו..אין דרך לצאת מזה"
נסעתי אליו. יום למחרת כבר היה ערב יום כיפור.
בין המשמרת שהסתיימה ב2 והצום שנכנס ב6, הייתי אצלו בבית חולים.
המצב שלו הדרדר וכבר בקושי הוא תיפקד. החזקתי לו את היד.
הוא שיחק עם השמיכה של הבית חולים בערך שעה, וכששאלתי אותו מה הוא רוצה ואם הוא צריך שאעזור לו
הוא עשה לי עם הראש מבט של "לא יודע".
אמרתי לו שהצום כבר תכף נכנס אז אני חייבת ליסוע הביתה, ואם זה בסדר מבחינתו.
ענה לי לחיוב, נתתי לו נשיקה על המצח והלכתי.
יום למחרת במוצאי כיפור כבר לא היה סבא שמתפקד.
היה סבא עם צינור הנשמה בתוך הפה שלא זז.
ככה הוא היה מרביעי עד ראשון.
כל יום הייתי אצלו, וכל יום ראיתי איך המצב שלו מדרדר מרגע לרגע.
ביום ראשון, ב29.9, אחרי הארוחת ערב, נסעתי עם אמא לבית חולים. השעה הייתה 1 בערך.
איך שנכנסתי והגעתי לקבלה, האחות אמרה שהיא רצתה להתקשר אלינו.
זה אף פעם לא מסמל דבר טוב, אבל בתמימותי חשבתי אולי המצב משתפר.
היא אמרה שהוא לא ישרוד את הלילה.
רצתי לחדר מונשמים שבדיוק ניפתח, וראיתי איך הדופק של סבא שלי צונח לו עד שרשום "אין סימן חיוני"
המוניטור ליד שמראה את דפיקות הלב? לאט לאט נהפך מגלים לקו אחיד.
ככה, מול העיניים שלי. אחרי 20 שנה שהוא הסבא שלי,
ההוא למעלה לוקח לי אותו. סבא ויתר.
שנה היה בלי סבתא, והרגיש שזה כבר יותר מדי כנראה בשבילו.
התקשרנו לכל בני המשפחה, וכולם הראו מבט של "תיארנו לעצמנו"
ואני? בכיתי את החיים שלי.
נחנקתי מרוב דמעות, מרוב כאב.
חודשיים עברו מאז.
אני לא אותו בן אדם. אני עוצמת את העיניים ומדמיינת את סבא מחייך אליי
אני עוברת ליד הבית שלו שכבר כחודש ימים מושכר לכמה חברה צעירים, ואני עוצרת לראות אולי סבא מסתכל עליי בחלון.
אני לובשת את החולצה שלו ומדמיינת אותו מחבק אותי.
אתם יודעים..
הייתה לי הכנה מראש, בשונה מסבתא. שנירדמה על הספה בסלון ופשוט לא התעוררה מוצאי שבת אחת
אבל אתם יודעים עוד משהו?
כלום לא יכין אתכם למוות. גם לא בית חולים וגם לא צינור הנשמה.
לפני חודשיים ו4 ימים סבא שלי, החבר הכי טוב שלי, והנשמה התאומה שלי ניפטר.
לפני חודשיים ו4 ימים ניפצע הלב שלי אנושות.
כרגע הוא בשלבי החלמה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
