אני אוהבת סופי שבוע קרירים וסגריריים, כאלו שנותנים לך לגיטימציה להישאר מתחת לשמיכה עם ספר טוב. וזה מה שאני מתכוונת לעשות היום, אחרי שאתעסק קצת בכתיבה. מה ששומר על השפיות שלי זה הסיפור שאני כותבת, הקוראים שמחכים לפרק... זה נותן לי מוטיבציה להמשיך לכתוב. אם הייתי כותבת למגירה, כמו פעם, רוב הסיפורים שלי היו חצאי התחלות וללא סוף.

היום The Swan Thieves של אליזבת' קוסטובה מחכה לי אחרי שאראה פרק ב'יומני הערפד'. סוף שבוע חורפי משהו.

אתמול היה יום מטורף בהחלט בעבודה, אבל מטורף במובן הטוב של המילה. אחת הבנות הכי חמודות בצוות שלי עזבה ואני עדיין לא מאמינה כמה אתגעגע אליה. שתי בנות חדשות הצטרפו לצוות ועדיין לא יצא לי להכיר אותן לעומק ולהתחבר אליהן - זה משהו חשוב, כי אנחנו נבלה הרבה מאד שעות בשבוע ביחד. אם לא תהיה כימיה בצוות, גם העבודה תהיה פחות טובה ויותר צולעת. בכל מקרה, הפילו עליי אתמול עבודה של רכזת. גיוס אינטנסיבי וראיונות טלפוניים. זה בהחלט יכול להעיק, כשלא מוצאים מועמדים אבל כשכן מוצאים אדם מתאים לתפקיד- זו ההרגשה הכי טובה בעולם. בנוסף אני מקבלת המון פידבקים חיוביים שמעלים לי את המורל. אני יודעת שאני לא צריכה להיתלות במחמאות, אך הן עושות כל כך טוב, במיוחד במקום העבודה.

יש לי תחושה שיש דיונים בדרגים היותר גבוהים לגביי. דיונים טובים דווקא, מילים טובות. מקווה מאד שסוף סוף תמצא לי פינה משלי, חדר משלי שאף אחד לא ישב בו ואני לא אצטרך לדלג בין מחשב למחשב.

ככה או ככה, אני אוהבת את מה שאני עושה. וטוב לי. ואני לא זקוקה לשום דבר נוסף.

הסוף שבוע הוא גם הזייה. בתחילה הוא לא עובר ואחר כך הוא נגמר כל כך מהר שלא הספקתי למצמץ. יש לי המון שיעורי בית, המון קריאה, אבל אני דוחה אותה - מעשה לא אופייני - לאחר כך. אני ממציאה תירוצים ומוותרת על עצמי רק כדי לא לעשות כלום במשך שעה נוספת. ופייסבוק המקולל, הוא ממש מפריע לי להתרכז. ובסך הכל, קול קטן בראשי אומר 'בחייך, עכשיו סופשבוע... מתי תקבלי את שעות המנוחה האלו אם לא עכשיו? עכשיו זה הזמן להירגע!'

והקול הקטן מנצח. בכל פעם מחדש.

שיהיה סופש נעים.