אחרי יום מעייף ומייגע בעבודה היה לי שיעור נהיגה לילי. זה השיעור השני שאני לוקחת בלילה, אבל דווקא בשיעור הקודם הייתי בסדר. הפעם הייתי לגמרי על הפנים. נדמה לי שאני רואה גרוע יותר בלילה, או לפי המילים של המורה 'לא מסוגלת למדוד אומדן של מרחקים'. מעולה :/

ואז, הקטע הכי מרגיז הוא שהוא ניסה לגרום לי לקחת כמה שיותר שיעורי בוקר, כי בבקרים נעשים הטסטים ואין טסטים בלילה. אמרתי לו שדווקא בגלל שאני גרועה בלילה אני מעדיפה לקחת שיעורים ליליים. ועזבו את זה שהייתי עייפה ומתה אחרי יום שלם בעבודה, זה היה סתם שיעור מאכזב. וזה כבר שיעור 17.

כל היום אני נסחטת בעבודה עד שיוצא לי המיץ. הלחץ בשמיים. אני מרגישה כל כך לבד לפעמים, שאין לי את מי לשתף ואין לי למי לספר את כל השטויות הקטנות שלי. כשאני הולכת לישון אני תמיד לבד ואפילו כשאני מתקשרת לחברות הן לא תמיד פנויות לדבר איתי. בד"כ הן לא פנויות. עכשיו התקשרתי לאחל לחברה יום הולדת שמח ולשאול מה איתה אבל אפילו הפעם היא לא עונה.

אני עייפה כל כך והעומס עדיין לא התחיל. וגם, נמאס לי לקטר כי גם ככה לאף אחד לא ממש משנה. אני חייבת שינוי באווירה דחוף. דיי כבר להיות באווירת דיכי. צריך לחזור לאופטימיות, כמו שאני תמיד עושה, ובגדול...