(בבקשה הכנסו גם לפוסט החדש, לחצו על האפשרות של לראות את הבלוג במלואו. יעזור לי מאוד, תודה :) )
אני אוהבת את סבא שלי יותר מכל דבר אחר.למעשה, הוא כאן איתי בביתי משגיח עליי כדי שלא יהיה לי רע.
אני אוהבת את סבא שלי, הוא אוהב אותי מאוד.
הוא אוהב אותי בכמות שהעולם אינו יכול להכיל. הוא דואג לי ואוהב אותי. סבא הוא האבא שלי.
וברגעים קשים כמו היום, שבלימודים התפרקתי, בכיתי, השתגעתי, סבא בא מרחוק כדי שאני לא אהיה לבד. סבא פה לידי עכשיו , בסלון.
כשסבא בא אתמול בלי התראה מוקדמת בזמן לא נכון וביקשתי ממנו ללכת, הוא אמר שזה בסדר ובא לצאת. אני התחלתי לבכות כי לא רציתי שיעלב. אני אוהבת את סבא שלי ורוצה לשמור עליו.
סבא שלי מבין אותי, הוא לא נרדם בלילה בזמן שאני לא נרדמת. סבא הוא היחיד שמסתכל על הציורים שלי דקות ארוכות כדי להבין את העומק שבהם. רק הוא עושה זאת.
הוא אומן וחכם, והוא הגבר של חיי.
בזמן שנשבר לי הלב שוב, סבא היה שם בשבילי. סבא שלי אני אוהבת אותך.
אני כל כך אוהבת אותך ובא לי לבכות שאתה שם בסלון לבד ואני כאן על המחשב.
לסבא שלי יש טורט, יעני, טיקים.
שהייתי ילדה קטנה שאלתי אותו למה הוא קופץ. הוא אמר לי שזה בגלל שהוא מתגעגע אליי. אחרי שחזרתי מהשירותים באתי אליו ואמרתי, "אבל סבא, איך  אתה יכול להתגעגע אליי אם אני לידך?"
זה סבא שלי אני אוהבת אותו. הוא צעיר ונמרץ. רק בן61
אני כל כך עצובה סבא, כל כך רע לי. אתה יושב בחדר הסמוך מוכן ומזומן להיות איתי בכל רגע ואני מרחיקה אותך ממני. קשה לי סבא, תבין, אני לא יכולה לדבר איתך כל הזמן כי לפעמים אתה לא מבין.
אתה אופטימי מידי בשבילי ברגעים בהם אני שרוייה בעצב.
אתה מקבל אותי כמו שאני עם הציורים של הזיין והכוס ורואה בזה כאומנות. השאר מעקמים מבט.
הלוואי והיית יכול לעזור סבא, אלב תודה שאתה דואג לי ואוהב אותי בזמנים שאני לא מספיק אוהבת ודואגת לעצמי.
אבל אני צריכה עוד אהבה, מעוד סוג, שאינך יכול להעניק לי, ובגלל זה אהיה עצובה עד שאמצע את מקומי בסביבתי שלי.
אני וסבא שלי, צויר באוקטובר 2010.
אני קטנה, כמובן.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל
