כשהייתי בת 5 אבא שלי עוד היה בבית, אני זוכרת שבינו לבין אמא שלי אותו הכי אהבתי. כשהייתי שופכת על החולצה שלי צלחת של מג'דרה הייתי קוראת לו בהיסטריה כי ידעתי שאמא שלי תחטיף לי. והיא בסוף באה ולא הוא. וקיבלתי על הראש שבל-על-הזמן.כשההורים שלי הודיעו על הפרידה, משום מה, בגיל 5, הייתי נורא גאה והתביישתי לבכות. אז הסתובבתי בכל הבית ו"בחרתי" איזה צעצוע אני אקח לבית של אבא שלי.
הייתי הדבר היחיד של אבא שלי. הוריו מתו כשהייתי בת שנה ושנתיים (סיפור לפוסט אחר), הוא לא בקשר עם אחיו ובטח לא עם דודיו ובני דודיו הרחוקים מאוד. אז עוד היה קשר. הייתי ישנה אצלו בדירה הקטנה והחמודה בראש העין, היינו רק שנינו, בבית קטן שבאמצע יש עמוד שנורא התלהבתי ממנו,
וישנו על אותה מיטת פוטון כשהייתי באה לבקר. אני ואמא שלי המשכנו לגור בדירת הקוטג' שבראש העין לבדנו (אוי לא)
אני זוכרת ריב אחד של ההורים שלי- אני הייתי ישנה איתם במיטה, ויום אחד בפתח של האחד ההורים שלי צעקו אחד על השני ואבא שלי הזיז את אמא שלי והיא בטעות נפלה. היא בכתה בהיסטריה והזעיקה את סבא וסבתא שלי. אבא שלי עשה שטות ואמר שהוא יכנס לכלא ואני לא אראה אותו יותר לעולם (!!!).
כשאני ואמא שלי עברנו לת"א, אבא המשיך להתגורר בראש העין. בכיתה א' הוא הכיר את אישתו הנוכחית. משהו השתבש בסידור שלנו.
בארוחת שישי אחת אבא שלי שאל אותי אם זה בסדר שהיא תישאר- בנוכחותה (כמה נוח) ואני בתור ילדה קטנה ותמימה אמרתי כן.
בלילה אבא שלי אמר לי שאני לא יכולה לישון איתו באותה המיטה כי באה מישהי חדשה ואני צריכה לישון בחדר שלי. כמה בכי! כמה היסטריה!
יום אחד אבא שלי שאל אותי כשהייתי בת 8 מה יקרה אם יהיה לי אח. תמיד התנגדתי לזה. אמרתי לו שאני אקנא. הוא שאל אותי למה ואמרתי לו "כי הוא יהיה איתך כל הזמן"
אחרי כמה זמן הודיע לי שאשתו בהיריון. צעקתי והרבצתי לו וצעקתי שאני שונאת אותה ולא הפסקתי לבכות. עולמי חרב עליי.
לפני כ-7 שנים אבא שלי הודיע כי הוא ואישתו עוברים דירה לקיבוץ בצפון הארץ שהמרחק בינו לבין ת"א הוא שעתיים במקרה הטוב. נכנסתיי לפאניקה והוא ניסה לנחם אותי בכך שהוא יבוא כל שבוע, נעשה סיבוב, אני אסע ברכבת, יהיה לי חדר משלי..כייף חיים. זה אד הרגעים המרגשים שבו אני זוכרת שהוא בכה איתי כי היה לו קשה לראות אותי. הוא הבטיח לי שלעולם לא ימכור את הבית בגלל העץ שנטע לזכר אמא שלו ז"ל.
לפני שנתיים הוא מכר אותו. את הדבר היחיד שהיה שלי ושלו.
בקיבוץ לא היה לי חדר ולא נעליים. לא סבלתי את המקום ואני עדיין לא סובלת. נולדה לו עוד בת ואני ואשתו התרחקנו. קרו כמה פעמים שהיא פגעה בי בכוונה או לא, ושנאתי אותה.
ניסיתי להתקרב אליו תמיד בכך שציירתי אותו, ציירתי ציורים, שאלתי על המשפחה המרוחקת שלו כל הזמן (עוד דבר משותף) אבל לאבא שלי זה לא כל כך הזיז. הו אבא, כמה שאני ניסיתי להתחנף אליך וכמה שאני מנסה!
בעיקרון יש לי עוד הרבה מה לכתוב על העיניין עם אבי אבל אני חייבת למהר לרכבת. אז בואו נגיד שזה פוסט חלק א'.
עוד ניסיון התקרבות היה ציור משותף שלי ושלו.
לא יצא לי דומה בכלל, הייתי בת 5, והוא היה צעיר, ולא יצא לי דומה. אבל יצא לי רגש. משום מה הכנסתי גם דמעות לציור.
הוא אמר לי "נחמד". עם הציור מצורף כמה משפטים שכתבתי לאבא שלי בספונטניות על הנייר (אפשר לראות מצד ימין למטה) ושלחתי לו במייל. גם זה לא צלח.
הטקסט שמופיע בתחתית:
"פעם הייתי הדבר היחיד שהיה לך.
אהבת אותי בכל ליבך ואני הייתי שלך
ישנו באותה המיטה וקנית לי קלטות,
שפכתי מעדן על הריצפה ואמרת לי שבחיים לא תכעס עליי.
תמיד ידעתי שתגן עליי.
ואז נוסף אחד נוסף. ואני לא הייתי האחת והיחידה.
ילדה קטנה אחת אינה יכולה להוות משפחה למישהו. נהייתי אחת מ...
ואז הלכתי ממי שהייתה הדבר היחיד שלך. הבטחת לי שתבוא כל שבוע ושניסע ברכבת.
ושיהיה לי מזגן בחדר, אבל לא היה לי חדר.
והיה לי קר כי המזגן היה מעליי.
הייתי מגיעה פעם בשבועיים כדי לקבל תשומת לב אבל לא הרגשתי שייכת.
אני המשפחה השנייה שלך.
היום כשיש לי זכות לכעוס ולבכות אני לא באה,
אתה המשפחה השנייה שלי.
אבל תתגאה בי."
בואו נקרא לזה חלק א', בסדר?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל
