שאני עצובה וכואב לי ואני רוצה שתקח אותי מחר לקיבוץ.אל תתן לי לנסוע ברכבת, אל תתן לי להיות בין אנשים שלא אוהבים אותי ולא מכירים אותי. אל תתן לי לשבת בצד הנגדי של כיוון הנסיעה ולבהות שעתיים מהחלון, כי אין לי נגן מוזיקה או חבר ליד.
קח אותי מהבית, צפצף לי כשתגיע ואני ארד ואביא לך עוגיות. ואתה תאכל אותם ותגיד לי שזה בסדר גמור כי אתה לא יכול להחמיא לי.
תגיד לי משהו טוב וחייך כשאגיע
אבא, למה המלצת לי לא לבוא מחר כי לעמית הקטן יש תחרות קראטה? לא חשוב לך שאשתתף?
ואבא, למה אמרת שנדבר מחר? למה לא שאלת אם אני רוצה לבוא..?
ואבא, למה אתה לא מספר לי שום דבר, למה אתה על המחשב שלך ולא מסתכל לי בעיניים? אני מזכירה לך את עצמך אבא, תקופה שלא היית רוצה לזכור?
אני דומה יותר מידי לאמא?אני מזכירה לך טעות מהעבר? אתה מאוכזב ממני כי אני לא הולכת לבית ספר ולא תהיה לי בגרות מלאה?
אתה מאוכזב שאני לא מתקבלת לצבא? אתה מאוכזב שאני עצובה?
נכון שהיית רוצה שאהיה כמו האחיינית של אישתך? יפה כזאת ובלונדינית אמיתית, עם ציצי ורזה מאוד? שיהיו לי הרבה חברים ואני אגור בקיבוץ ואהיה משקית ת"ש כמו שרציתי עד שאיבדתי את התקווה?
אתה בטח מאוכזב ממני כי אני זוכרת רגעים מאוד ספציפיים שהיית צועק עליי כי גרמתי להורים של אשתך להרגיש לא בנוח עם הפרצוף המעאפן שלי, ושאישתך אמרה לידי שהיא עם שני מתים בבית- אתה ואני.
או שאישתך לא רוצה לגעת בי יותר. היא סולדת ממני כי אני מלוכלכת ומטונפת.
אני לא כמוכם. אני לא מתקלחת פעמיים ביום. אני מתקלחת פעמיים בשבוע, כי זה מה שאמא לימדה אותי.
למה אתה לא בא להסתובב איתי, וכשאתה בא אתה הולך מהר, או לא לוקח אותי לאירועים של המשפחה שלך שאתה בקושי מכיר עכשיו.
למה למה למה אתה משקיע בילדים שלך כלכך הרבה??
למה לא עשיתם לי גם איבחון דידקטי לקשב וריכוז? למה הילדים שלך מקבלים חוגים יקרים לשיפור הביטחון העצמי ואני צריכה לאזור את עצמי בידיים כדי לצאת מהדלת?
הבטחת לי חדר, קיבלתי ממד של האורחים.
אני כועסת אני כועסת אני כועסת!
ואני לא כועסת רק עליך, אני כועסת על כולם
אני כועסת על כולם שלא ראו את ההזנחה שעברתי מאמא ושלא הוציאו אותי מהבית.
אני כועסת עליכם אני כועסת.
האנשים האמיתיים שלידי הם וירטואלית בכלל, וגם הם כבר הלכו כי התקלקלתי.
אני מוזנחת ותמיד אהיה. החדר שלי מוזנח הבית שלי הגוף שלי ואני בפנים
הייתי רוצה להיות כזאת רגילה וללכת לצבא ולבכות שבועיים להכיר חברות ולצחוק על כל החרטא ברטא שם.
אני לא יכולה להיות בחוץ יותר מידי כשקר לי או כשמחשיך.
אני לא יכולה לראות גני משחקים עם ילדים, גנים או ילדים שמחים בכלל. זה עושה אותי עצובה
אני מקולקלת, אני נהנית שהורה צועק על הילד שלו שיסתום את הפה
אני זוכרת שכשהייתי קטנה אמא שלי מעצבים כמובן הייתה אומרת לי "אני אהרוג אותך!"
לא הייתי רוצה לשמוע דבר כזה אבל. זה באמת יעציב אותי.
אז מה אתה אומר אבא? כן או לא? אם תגיד לי לא אני אהיה מאוד עצובה אבל זה בסדר אני תמיד עצובה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל