כעס טרור עצב אכזבה זעם חוסר אונים. זה מה שמתחולל אצלי בבית.בימים האחרונים אני מחפשת בנרות דירת חדר להשכרה, היום אמא שמעה את השיחה עם אחד מבעלי הדירות ומשם התחיל כל הבלאגן.
להשאר בבית אני לא יכולה, המצב פה טרורי
אמא התחילה במסע העלבות המפורסם שלה. "כדי שתוכלי להזדיין כל היום, הא??" או, "אז יש לך כמה יזיזים את חושבת שאת גדולה??"
והמשיך ב- "שיר המסכנה אוהבת שמרחמים עלייה" ומקום ראשון- "עד שתקברי את המשפה הזאת את לא תרגעי!"
וכל זה באיומים וצרחות שזה או כאן, איתה, או שם, עם אבא. ואז היא הוסיפה- מוסד סגור.
במהירות האור היא הזעיקה את סבא וסבתא ולא שכחה להזכיר כמה אני כפויית טובה ושהיא האמא הכי טובה שיכולתי לבקש
סבתא נכנסה עכשיו לחדר. היא הציקה לי בכל מיני שאלות על מה קרה לי ואני צריכה להשתנות
תיכננתי הערב לישון אצל ידיד, אבל היא אומרת שבסוף גם הוא יעיף אותי כי ימאס לו ממני, אנשים לא אוהבים אנשים שנדבקים אליהם.
וכי אני בת כמובן, צריכה לשמור על שמי הטוב.
מעבר דירה עדיין בעיניי הדבר הנכון לעשות, מכל סיבה שהיא. מהחלמה מהירה ועד "זיונים כל היום".
אני לא רגילה למצבים כאלה. לפעמים אני מרגישה שאני משתגעת. הכל פתאום נורא זר לי ואני נמצאת במקום לא טובה.
אני לא עובדת או לומדת, אין לי תעסוקה חוץ מציור ואפייה ומחצית מהזמן הרגשות שלי בתחתית הריצפה, אבל אני עדיין מצליחה לשמור על שפיות, ועל זה אני גאה בעצמי.
אני לא יודעת לאן ללכת, פתאום כל החששות מתחילים לצוף בי. עוד חודש יש לי שתי בגרויות שלאף אחת מהן אני לא מוכנה.
אני מרגישה כמו פרוצה שהיא מושא ללעג
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל
