*

דופק לי הלב מהר והראש כואב ואני לא רואה בעיניים.

מחשבות רעות מתרוצצות לי בראש על פגיעה עצמית והרס וחורבן

ולהעליב ולקלל ולהשפיל ולהרוס וישנאו אותי

ושיעלבו ממני

אבל הכל מסתכם בסופו של דבר

שאין לי עם מי להיות

בגללי

כי אני

רגילה כזאת ו

יש לי כוס

וזהו.

קנאה חולנית לא עוזבת לי את הראש.

מחשבות שהדחקתי מאיימות להתפרץ ולעשות לי הר געש של חרטות.

דברים רעים שעשיתי מראים לי את התוצאה.

מתגעגעת לימים שבהם הייתי מרגישה חרא הייתי קופצת על מונית ונוסעת לחוף מבטחים שאהב רק אותי ודאג לי וחבק אותי אפילו שלא נתתי לו כל כך בתמורה. ועכשיו חומת ההדחקה נפרצת ואני נזכרת כמה מטומטמת שאני שאני לא יכולה להסתפק באהבה במקום אחד והולכת לחפש אותה במקומות אחרים.

ובינתיים אני נשארת כמו איש בקומה עם המחשבות בלי יכולת לזוז.

אני שומעת וחושבת ומבינה אבל אין לי כל יכולת לעשות עם זה משהו.

שנאה עצמית וקנאות. מתי מישהו יהיה קנאי לי? מתי אזכה לאהבה שוב? ואני מתכוונת לחוף מבטחים כזה שאוהב ומחבק

ושאפשר לעשות לידו פיפי ולגלח רגליים

ולהפליץ לידו ולצחוק ולא להיות מובכת ואדומה

מה אני עשיתי מה אני עשיתי

סבא וסבתא למה נסעתם לי עכשיו? אין לי גם אותכם?? עם מי אני אדבר עכשיו?? אין לי עם מי לדבר, אין לי את מי לראות!

אני נקברת בדמעות של עצב ויאוש

אני פוחדת לעשות לעצמי משהו הערב

אני מרגישה שמשהו רע הולך לקרות

להדחיק להדחיק