איזה יום מוזר בהחלטהיום התחיל כבר לפני כמה ימים, שהרגשתי שאין ביכולתי לזוז, הרגשתי משותקת.
ורעבה, מאוד רעבה, כל הזמן אני אוכלת בימים האחרונים. אני הרגשתי כמו חולה סופנית,
כבר כמה ימים אני לא יוצאת מהבית (לא משנה של מי, כל עוד יש ספר מיטה ומקרר זה בית) וכשאני יוצאת אני חוזרת נורא מהר.
היום אני קמתי משותקת.
בהמשך היום יצא לי לבצע כמה שיחות מעניינות, חלק הכאיבו לי בלב קצת יותר וחלק הכאיבו לי בלב קצת פחות.
אתם מכירים את הרגעים שאתם קמים מתחייה אחרי נפילה קשה ואז יש מין אופטימיות עצומה כזאת שנותנת לכם להרגיש כאילו הכל הולך להיות בסדר ואתם לא מבינים למה הרגשתם רע בכלל וכולם בכיס הקטן שלכם? יש לי אותה עכשיו.
מכירים את זה שהיא נעלמת נורא מהר ואתם נשארים עם הדברים הלא פתורים שלכם והכאב לב שלכם?
בשלושת השבועות האחרונים יצא לי להיות בקשר עם מישהו שהכרתי מהבלוג. הכל היה נורא אינטנסיבי כזה, יום ראשון של שיחה וכבר פגישה. באותו שבוע ביקור בשני הבתים. 3 פעמים שינה בבית. פעם אחת מקלחת וכמה פעמים סקס
וכמו שזה תמיד בהתחלה זה נורא מרגש וכייפי, וכמו ברכבת הרים שככל שעולים יותר מהר ככה הנפילה חזקה ומורידה לך את הלב לתחתונים?
זה מה שקרה לי,
אבל זהו אין יותר, ודאגו לשים לזה סוף.
רכבת הרים זה נורא מהיר. אתה עולה כולך מתרגש, זה מתחיל אתה באקסטזה. זה בשיא אתה בלי מילים, ככל שזה ממשיך אתה אומר אני רוצה לרדת. בסוף אתה אומר "למה זה קרה לי" ויוצא. ואסור היה לי להכנס לרכבת הרים. אני אני נחמדה ואני ממש בסדר גמור.
ואם הייתי מתונה אולי הייתי במקום אחר עכשיו.
אולי אני צריכה להסתכל על המערכות יחסים שלי עם אנשים ולהתחיל ללמוד לקח.
אולי אני צריכה לתת לאחרים את הזמן.
אולי קודם כל אני אמצא לעצמי תעסוקה לפני שאכנס בזאת של אחרים.
לפעמים מה שאני משדרת זה לא מה שאני רוצה להעביר. אני מודעת לבעיותיי ולמעשיי עד כאב.
מה שמתסכל אותי כי אני יודעת את ההשלכה של הדברים שאני עושה אבל לא מתחשבת בתוצאות. אני פועלת כמו תינוק.
אני ממש בסדר גמור אני חושבת שאני אמצא מקום מבטחים שאני אהיה בו שלווה.
ואני יודעת שהאופטימיות מדברת. ואני ממש פוחדת לחשוב מה יבוא מחר.
למזלי אני לא טובה במספרים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל
