אני כרגע בעיצומו של בולמוס לא נורמאליהכנסתי לתוך גופי ברבע שעה האחרונות יותר ממה שתוכלי להבין
מה שמצחיק בבולמוס הזה זה שהוא נגרם לאחר שראיתי שעליתי ב-2 קילו שלקח לי חודשיים להוריד ויומיים לעלות.
אני לא חושבת שמישהו שאין לו הפרעות אכילה יוכל להבין את רמות התסכול הנוראיות שזה מביא, וכמה חוסר אונים ומביך זה.
לכמה רגעים אתה חוסר לימי האדם הקדמון
אתה מתנפל על האוכל בהיסטריה, מאבד עשתונות, אוכל עם הידיים ומתוך הסיר.
ברגעים המשפילים האלה של הבולמוס אני עומדת עם כאב בטן נוראי רצון עז למות וידיים דחוסות לתוך סיר של מאכל שמחייב מזלג אבל אתה מוותר על זה בזמן בולמוס כמובן, ומכניסה לפה הכל. עד שלא הכל ייכנס אני לא אהיה "רגועה".
כשאומרים לי "את יכולה לשלוט בזה", לא מבינים,
זה לא מבחירה, בולמוס. זה נורא. במיוחד כשיש לך הפרעות אכילה.
אני לא מסוגלת לשלוט בעצמי פשוטו כמשמעותו. הראש בוכה להפסיק והידיים דוחסות לפה שמתאמץ לעכל הכל.
והבולמוס הוא חמקמק ונחשי. בהתחלה הוא בא בהסוואה של "רק ביס", ואז "אולי עוד קצת".
זה כל כך מתסכל.
במיוחד כשיש לך הפרעות אכילה.
ובין כל הבלוגים של ההפרעות אכילה שאני נמנעת להכנס אליהם כי זה עושה לי לא טוב נפשית, אני מבינה את הבנות שדוחסות ודוחסות לפה ובוכות על זה. זה באמת כואב. זאת אניסה אישית שלך לעצמך. התאווה אונסת אותך להכניס את זה לגוף.
והחרטות אחרי, הוו החרטות.
אני לא מקיאה ומעולם לא הקאתי. אבל כמו אישה בהיריון אני מרגישה אותי סוחבת את הטעות הזאת איתי לכל מקום, ביומיים הראשונים של הנפיחות בבטן. האוכל הולך איתי לכל מקום ועכשיו לא רק בראש אלא בכל הגוף.
והכי מצחיק,
זה שכשזה מתחיל מתסכול שעליתי במשקל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל
