*

שילבתי את הידיים והלכתי מכופפת לכל אורך הדרך עד שברמזור ראיתי אותה, את הפסיכולוגית בתור המכונית דרך השמשה.

כל כך התביישתי בעצמי באותו רגע הרגשתי מושפלת וחשופה. היא לא רואה אותי כשאני לא יושבת. היא לא רואה את מכלול גופי השלם בעמידה ובטח לא בהליכה. כל כך התביישתי בעצמי באותו רגע ובכלל.

הרומן שלי עם הגוף התחיל עוד בכיתה א', כשאחרי כל ארוחה הייתי מסתכלת על הידיים שלי בשביל לראות אם הן השמינו.ומאז ומתמיד התביישתי באיך שאני נראית. רק שנה שעברה הצלחתי לשים עליי גופייה ולצאת עם זה לרחוב. דבר שעכשיו די קשה לי כי הדימוי גוף שלי החמיר בחודשים האחרונים

תמיד כשאני מגיעה למקום חדש אני סופגת מעצמי מכות חזקות על כך שאנשים רואים לי את הפנים. הייתי רוצה שיסתכלו הצידה ולא עליי. באותו רגע מין תהליך פיזיולוגי בגוף מתרחש ואני הופכת ליותר מכוערת ממה שהייתי קודם.

בדרך כלל אני לא משתלבת במקומות האלה, פורשת, או במקרה הטוב אני נמצאת עם בנות שאני יודעת בודאות שנראות פחות טוב ממני אז אני עוד בסדר עם עצמי.

בתחילת השנה התחלתי ללמוד במסגרת אקסטרנית וכשנכנסתי לכיתה שכלה רק 5 תלמידים העיניים שלי נעצרו על בחורה אחת כוסית שהרסה לי הכל. באותו רגע לא יכולתי לא לדבר, לא לשבת, לא להסתכל למורה בעיניים ולא לחייך. אחרי זה יצאתי החוצה והתחלתי לבכות כי גורלי היה לכאורה חתום. 

ולמה זה ככה? כי בתפיסה המעוותת שלי כל עוד אני נראית ככה הרבה זכויות נשללות ממני והחברה פוסלת אותי ישר. למה? כי אני לא נראית טוב.

וזה לא שאני שופטת אנשים ע"פ מראה, זה לא שאני מחלקת ציונים, אבל בתפיסה שלי לי לא מגיע להסתובב ברחובות עם ביטחון עצמי ולהחמיא לעצמי על איך שאני נראית ולהרגיש טוב עם המראה שלי.

אם הבחורה הזאת לא הייתה פורשת אחרי שבוע כנראה שזאת הייתי אני.

וגם שאני מכירה בחור חדש, עובר לי סרט בראש שאם היה רואה אותי הוא היה חולף על פניי ולא מסתכל לעברי.

וזה אותו סרט שיטחי שמתרוצץ לי בראש שרוב או כל הקשרים שהיו לי עם בחורים במהלך הזמן נבנו קודם על רובד של ידידות וחיבור ולא על משיכה מינית.

בתחילת השנה התחלתי עם מישהו בפעם הראשונה בחיים שלי הוא היה מהלימודים ואני חיבבתי אותו מאוד.

אני זוכרת שכשהוא אמר לי שהוא אוהב בנות עם שיער ארוך אז שאלתי אותו בצחוק אם אני לא הטעם שלו. הוא אמר לי שיש לו סטנדרטים גבוהים ואני לא צריכה להרגיש עם זה רע. בכיתי במשך שעתיים והוא התנצל במשך יומיים.

עם הזמן הפכנו לידידים. יום אחד עשינו שאלון כזה.

שאלתי אותו איך אני נראית בעינייו והוא אמר לי שסביר. שאלתי אותו איזה ציון הוא היה נותן לי והוא אמר לי ש-6.

ה-6 הזה נתקע ל במוח במשך כל כך הרבה זמן וזה אירוני כי זה גם מספר המזל שלי.

אני כועסת על עצמי שאני מכניסה את עצמי למצבים האלה, שאני יודעת מה תהיה התשובה.

גם היום שאלתי בחור אחר איזה ציון הוא היה נותן לי, אובייקטיבית כמובן, והוא אמר לי 6.

הפעם לא בכיתי ולא נעליים. הראש האימפולסיבי והקיצוני שלי רצה להגיד שלום ולא להתראות וההגיון הבריא קלט שאנשים לא אשמים באיך שאני נראית ואם דודה שלי אומרת לי שעליתי במשקל ואני כבר לא רזה (שבוע שעבר) אין טעם לתת לה בראש הרי זה לא יגרום לי להראות טוב יותר.

קשה לי עם איך שאני נראית ועוד יותר קשה לי עם איך שזה מרגיש. אני שונאת את החורף כי הבגדים צמודים. אני לא יכולה לשים מכנסיים ארוכות כי אז אני מנסה להוריד אותן נמוך יותר כדי שאני ארגיש שהן יותר רופפות ממה שהן. אז אני שמה גרביונים ומכנסיים קצרים. וכמובן בשביל להשלים את התמונה הנהדרת אני גם עולה במשקל. 

ויש לי חוסר ביטחון עצמי עצום ואני מודיעה עליו כל הזמן. לפני שאני פוגשת מישהו אני מכריזה מראש שאני עומדת לאכזב אותו.

קשה לי ליצור קשר עין כי אני מתביישת שיראה איך אני נראית.

אני מרגישה מגוחכת להסתכל במראה ליד אנשים כי כאמור, אין לי זכות.

הייתי רוצה מחמאה שיטחית כזאת.

שיאהבו אותי רק בגלל איך שאני נראית. וזה לא הגיוני.

בתחילת השנה מישהו מהלימודי צהריים נתן לי מחמאה אדירה ואני חשבתי שהוא צוחק עליי אז התחלתי לתקוף אותו.

אני צריכה לזכור שיש עיניין של טעם.

אולי יום אחד מישהו יסתכל עליי שתי דקות ויחליט שאני 10.

בינתיים אני אמשיך להתסכל ב'משחטה' ולהתנחם שגם כוסיות, נראות על הפנים.

(ברוווווור שזה ירד עוד מעט ברווווור)

*תמונה נמחקה*

יש לי פטיש להסנפת דברים ואתמול רציתי לדעת איך מריח הצבע השחור

אז הוא מריח כמו היטלר