אני מרגישה מין חובה מסויימת לבוא ולכתוב על השנה החדשה שבאה וככל שאני מנסה להדחיק את זה ככה החרדות שלי גוברות ויש לי כאבי בטן ובסוף אני מוצאת את עצמי בשירותים מתאמצת לריק.
והנה מחקתי את כל מה שהתחלתי לכתוב.
בעקרון אני אוהבת לעשות רשימה, לראות את ההספקים. לרוב לכל הספק יש סיפור נורא מורכב מאחוריו ואין לי כוח. הבלוג הזה גם איבד מהמהות שלו בכך שהייתה טעות לפתוח אותו מלכתחילה כי מאז שקיבלתי מחמאות אני לא מסוגלת להחזיק מכחול וזה מפחיד אותי.
בעצם במחשבה שנייה, אין לי כלום לכתוב פה. אני מתביישת במה ש"הספקתי" השנה וברוב אני לא מתגאה בכלל.
לפני שנה הכל היה נראה אחרת. הייתי עוד בבית ספר והיה לי חבר שהיה איתי שנתיים וחצי(!) ולא שכבנו כל השנתיים וחצי האלה(!) שמשתמע מכך שהייתי בתולה. נורא מביך אותי להגיד שמאז שכבתי עם 4 גברים שונים שאני יכולה להגיד בודאות ששניים מהם אהבו אותי באמת
בשני הבני זוג שהיו לי ואהבו אותי בגדתי. ממש הבת של אמא שלה
השנה גם התחלתי ליטול כדורים. לפני זה לקחתי גלולות במשך הרבה זמן אבל אני מדברת על כדורים כימיים שאמורים לעזור אבל עד היום מנסים להתאים לי משהו בשבילי שיהיה יעיל. אם הספירה שלי נכונה, השנה ניסיתי 6-7 כדורים שונים
אחד הדברים הכי חשובים שקרו השנה, זה שהשנה התחלתי לצייר. לפני שנה בדיוק אם להיות מדוייקים. הציור הראשון שציירתי היה ב24.12.09
השנה נכנסתי למסגרת טיפולית שטימטמה לי את השכל. מי היה מאמין שמקום שאמור להגן ולשמור עליך בעצם עושה אותך יותר חשדני ומתוסכל ממה שבאת עוד קודם. בדיעבד אני רואה שזאת הייתה טעות.
אבל יצא לי להכיר אנשים חדשים שלא פוגשים ברחוב. אנשים שמסתכלים עליהם עקום, אני אכלתי איתם צהריים כל יום בשעה 12.
השנה עם עליתי 6 קילו. וגם ירדתי 7. עכשיו עליתי עוד 2 בחזרה. התחלתי ללכת עם גופיות ומכנסיים קצרים. יותר מזה, התחלתי ללכת עם שרשראות ועגילים. יותר מזה, התחלתי לגנוב שרשראות מחנות מאוד ספציפית שכל פעם שאני רואה את המחירים שלה אני מקבלת דיכאון מחזיקה ביד תולשת את התווית ומכניסה לתיק.
רגע, איך אני יכולה לשכוח את בעלי החיים שהיו לי השנה? הראשונה היא הגורה "אוליב" הפסיכית שלקחתי אותה כשהייתה בת חודשיים וחצי. להיות איתה היה גיהנום ולא הייתי יכולה לצאת מהחדר מכיוון שהיא הייתה תוקפת אותי באגרסיביות. כולי הייתי פצעים וחבלות אז אחרי 4 חודשים ארוכים ביותר החזרנו אותה.
אחרי שבועיים הגיעה נוגה היפה שלי. הילדה שלי, האוצר שלי. היא הייתה בת שנתיים וחצי כשלקחנו אותה לפני חצי שנה אז עינייני קקי ופיפי בסלון לא באו בחשבון:
השנה-
התחלתי לעבוד ב"קיורטוש" שזה מאפה הונגרי שאמור להיות נורא טעים אבל אחרי שאתה מוציא את זה מתנור רותח וראה עד כמה זה שטני זה יוצא לך מכל החורים. החוסר ביטחון שלי ניצח והתפטרתי אחרי 3 פעמים בלבד.
התחלתי ללמוד במסגרת אקסטרנית שנקראת "פרוייקט היל"ה" שזה לנוער שפרש ממסגרות חינוך פורמאליות. זה בעיקרון פרוייקט בכל הארץ שמה שמגניב בו זה שהוא חינם (לא משלמת שקל על הבגרויות) וזה בשעות אחר הצהריים. אני כמובן לצערי חרא של דבר, לא מתמידה ועצלנית, ואני בקושי מגיעה לשיעורים שבקושי יש לי. ד"א, השנה לקחתי שני מקצועות שמתוכם לאחד אני בערך מתכוננת. עוד חודש נראה אם זה השתלם לי.
ואיך אני יכולה לשכוח את גולת הכותרת, ראש הדברים תרתי משמע, התספורת שלי.
השנה עשיתי גלח עצבני. יותר נכון, בתאריך 11.7.10 השיער שלי היה כמעט לא נראה אחרי שהוא נראה ככה:
והפך לזה-;
שעכשיו הוא בכלל קצר רגיל ומחומצן ולא סקסי בכלל.
אבל אני כאמור חמודה.
השנה חשוב לזכור הישג חשוב מבחינת המין השני, את היפה בגברים שכבר לא כל כך יפה, שהוציא ממני כל טיפת תום של חיבה טהורה שהייתה לי ועד השווה בגברים שזה כבר עין הרע אחד גדול אז אם לא עושים טפו טפו טפו אז לא פותחים ת'פה.
וגם תפסתי ביצים והתחלתי פעם ראשונה בחיי עם שני בחורינים ששניהם הייתה טעות קטאסטרופאלית אבל לפחות אחד מהם עוד מנסה את מזלו בכך שהוא יבוא "לפנק אותי". טוב שיש על מה לצחוק.
החודש התחלתי לעבוד במסעדה שאמורה להיות מותאמת לצרכים שלי בדיוק. זה פרוייק (כן, עוד אחת!) של נערים בסיכון ונותן להם כלים לעתיד ולהצלחה. יעני אני עובדת במטבח ואם לא תהיה לי בגרות לא נורא לפחות אני יודעת להשתמש בסכין כמו שצריך.
והפכתי לבת נוער נורמאלית בכך שניסיתי סמים קלים. לא עבד, נקסט.
בעקרון הייתה חרא שנה, כל כך הרבה דברים שלא הזכרתי ואני לא רוצה להיזכר. להדחיק זה חתיכת טוב.
לצערי הרבה דברים שלא היו לי קודם הופיעו השנה כמו חרדות שזה נורא נורא כי קשה לי לינשום.
והיחסים עם אבא נסוגו נסוגו ונסוגים בכל רגע שאני פה מתקתקת.
בעקרון הדבר היחידי שהייתי אמורה לרשום זה שהשנה התחלתי לצייר, אבל אני פוחדת להגיד את זה כי לא יוצא לי יותר כלום.
אבד לי הכישרון וזה עיניין של זמן עד שתאבדו עיניין בי.
אני אמשיך להתמודד ואמשיך להיות עם כאבי בטן של לחץ.
אני ארצה שתאהבו אותי ואבכה כשתלכו.
אני כנראה אמשיך להתאכזב ואז לקוות שוב לטוב.
מי ייתן ו2011 תפתיע אותי לטובה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל
