*

זה ממש מרגש אותי אבל אצלי אין כבר דפיקות לב של התרגשות אצלי זה ישר עובר לחרדה

אז אני לא יודעת אם אני בחרדה, מפוצצת מהאוכל מתרגשת או בלחץ אבל זה ממש מקסים ומרגש

ההרגשה הרעה חזרה לי שוב. התחושה של הדיכאון החזק הזה, לא עצב ולא שמחה. הכי גרוע זה שאין לי אף דרך להוציא זאת.

אין לי עם מי לדבר כל כך, גם כי אני לא רוצה לפתוח את הנושאים וגם כי אני לא באמת מרגישה בנוח.

אני לא מצליחה לצייר יותר וזה הכי נורא. עכשיו אולי אני אפנה לציור, נראה אם ייצא לי משהו טוב.

אבל הכי בעיקר אני פוחדת להישאר לבד. ואני מרגישה כרגע הכי לבד שבעולם, והכי נורא שאני לא יכולה לסבול בשקט הגוף שלי לא נותן לי מנוח, השנאה העצומה שאני חשה כלפיו בנוסף לבולמוסים הבלתי פוסקים מתקתקים לי בראש כמו פצצה. עליי להישאר במקום ולא לזוז כדי שלא ארגיש את עצמי.

לפני כמה ימים היה לי בולמוס נוסף. נקרעה לי הבטן, מילולית. לא הייתי יכולה לעמוד ישר מרוב כאבים, עלה לי טעם של קיא לפה אבל פתחתי עוד שקית במבה וטבלתי בשוקולד.

לאחר מכן הלכתי לישון על הצד כמו אישה בהיריון כדי לברוח מהרגשות אשם של הבולמוס שלצערי נשארים איתי עד עכשיו.

מחר אני הולכת לאבא שלי בגלל שלאחותי הקטנה למחצה יש יומהולדת. אני כל כך לא רוצה ללכת, בבית שלי אני מרגישה בודדה אז מה אני ארגיש שם? קשה לי לנסוע ברכבת שעתיים וקשה לי להישאר שם 24 שעות עד הרכבת חזרה, אני מקווה שאבא ייקח אותי.

ובפן הרומנטי הדברים הם כאוס תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. לבחור יש שם זהה כמו לאבא שלי שזה אירוני, כנראה בחורים בשם הזה נועדו לבלבל אותי. לצערי גם אבא שלי אוהב אותי מאוד אבל בחר ללכת ממני רחוק רחוק. לא בא לי שיום שבת יגיע, שיום הגזרה יבוא, הבחור יגיד לי "כן" או שיגיד לי "לא", בכל מקרה המצב ככה ככה. אני רוצה להיות הכי שווה בעולם שמי שבכלל ישקול אם להיות איתי או לא יכרות לעצמו את המוח רק מעצם המחשבה על כך. כי ברור שכן!!!

*משהו מדל*ק!

שלחתי למשרד החינוך את האבחון הפסכולוגי שלי וזה שיש לי בעיות חרדה נתנו לי תוספת זמן של 25% בבחינה ואפילו אין לי אבחון של הפרעות קשב וריכוז למינהן.

עכשיו אני צריכה לאסוף את עצמי בידיים יש לי עוד מעט בגרות ואני לא לומדת. בשום מקום.