*

אני מדברת איתך סבא, ואומרת לך שאני באמצע בולמוס ושחיסלתי 3 שקיות במבה.

ואתה שואל אותי, "למה לא 1"?

ואתה לא מבין למה אני לא שולטת בזה.

ואני מזמינה אותך לאכול איתי מגש של פיצה, כי באמצע הבולמוס ואני רעבה כמו גיהנום,

ואתה מתפלא ולא מבין למה כל כך הרבה.

אני שואלת מתי אתה יכול ואתה עונה לי שרק ב-9 וחצי, שזה עוד 45 דקות.

אז אני אומרת שאני אוכל בינתיים נקניקיות עם לחמנייה ואתה לא מבין שזה לא במקום הפיצה אלא בנוסף. 

ואחרי שאני מתקנת אותך אתה ממש כבר בהלם ומעיר לי על זה שאני אוכלת כמו בהמה (בשפה טובה יותר כמובן).

ואני מנסה להסביר לך שאני לא שולטת על זה, שאני מתנתקת מעצמי. אני לא קולטת מה אני עושה ולא טעים לי ואני לא מרגישה שזה נבלע לי בגרון בכלל. וכבר כמה חודשים אני מפנטזת על מנת פלאפל. ודווקא עכשיו לא בא לי פלאפל, דווקא עכשיו בא לי פיצה. וזה זיפט רציני, כי מחר יבוא לי פלאפל. ומחר אני אקלוט כמה אכלתי היום. ובעוד שעה יתחילו הרגשות אשם. ובעוד שעה ו-2 דקות אני אתחיל לשאול אם השמנתי.

ובסוף שבוע אני אשקל ואכנס לדיכאון. ואז אני לא אוכל להתפשט, או לשים מכנסיים קצרים וגרביונים, וגם לא מכנסיים ארוכים.

ואני אהיה בבית כל היום ואתבייש לצאת. ולא אחפוף את השיער שבוע ולא אגלח כלום ושום דבר. 

והכל בגלל שאני ברוח קרב על האוכל. אני באמוק רציני ביותר,

אני לא קולטת כמה אני אוכלת

ואני לא שובעת,

ואני מאוד רעבה

ועכשיו אני קצת מתחרטת

עד החרטה הגדולה שתבוא עלינו ל"שלום".

אני באמת לא שולטת בזה. זה כמו ים של דמעות, זה כמו שרפה מבדל סיגריה. 

זה כמו לאכול בלי הכרה

זה כמו התקף פסיכוטי, אני לא שמה לב

וכואבת לי הבטן ואני רעבה

אבל יותר מהכל אני שונאת את גופי

ומאוד מאוד פוחדת להשמין.

יאמ יאמ

פיצה