*

הכנסתי אותה לחדר והיא יללה ליד הדלת שהיא רוצה לצאת,

אז פתחתי לה את הדלת ושתינו נעמדנו שם בלי לזוז. היא הסתכלה עליי ואני רציתי לבעוט לה בתחת כי ממש אין לי כוח לעמוד וכואב לי הראש ואני מאוד עצובה, והיא השפילה מבט כי כנראה לא ידעה אם כדאי לה לצאת או להישאר.

אחרי כמה שניות היא השפילה את הזנב שלה ויצאה בראש מושפל דרך הדלת בצעדים קטנים. כמה שאני רציתי לבכות אחרי זה.

לאחר 10 שניות בערך אני שומעת נקישות קטנות על הדלת והיא פתחה אותה ונכנסה באלגנטיות לבפנים והתמקמה לה על הריצפה, ועכשיו היא מלקקת את מה שהיא צריכה ללקק כנראה.

אני אוהבת את נוגה שלי היא אוצר קטן ולא אמין.

היא כמו ילדה טיפשה שלי ומתוקה, היא דורשת תשומת לב ובוכה כל היום כמוני.

ברגעים שבהם היא מרגישה מותקפת, כמו שאני ואמא שלי צורחות אחת על השנייה היא בדרך כלל נכנסת תחת מקומות סגורים. לפעמים היא באה על ידי כי גם הכלב הכי טיפש יבין מאיפה האנרגיות השליליות והאיום האמיתי מגיע.

אבל עכשיו היא התחילה להכנס מתחת למיטה ואני דואגת ולא מרוצה. אני פוחדת שקרה לה משהו, אפילו שהיא כל היום בבית.

אני פוחדת שהיא נכנסה לדיכאון ושהיא עצובה ושהיא לא רוצה להיות כאן יותר.

בכל יום אני מתמידה להביא לה צ'ופר ששווה את החצי דקה הזאת שהיא מקפצת בכל הבית ובורחת ממני כדי שאני לא אקח אותו בחזרה למרות שאני בחיים לא אעשה לה דבר כזה.

אני אוהבת אותה ואני לא אקח לה את החטיף חזיר המגעיל הזה ממנה.

לקחתי אותה לפני כמה חודשים, יותר מחצי שנה והיא כבר בת 3 +. אני שונאת להגיד שהיא בת 3 כי לקחתי אותה בגיל שנתיים וחצי. היא שמנה ואני פוחדת שהיא תמות לי מהר.

היא עושה לי הרבה צרות הנוגה הזאת. אני לא יכולה ללכת לעבודה בלי לחטוף הערות מכאן ומשם כל כך שהמדים שלי מלאים בשערות לבנות של כלב. ובצדק, כי אני עובדת במסעדה. אבל אני באמת משתדלת.

החלום שלי הוא לשכור דירה עם גינה. אני לא אוהבת גינות באופן מיוחד אני פשוט רוצה שיהיה לה מקום טוב ונוח להשתכשך בו עם הקרציות והפרעושים ואז אני אצטרך להיכנס לפאניקה שהיא לא חטפה איזה קדחת או משהו. ואני אוהב אותה יותר מתמיד כי היא תראה לי מסכנה ויפה ואני אצטרך לדאוג לה, ואז יגיע השלב שבו היא תרגיש יותר טוב ואז בכלל הלב שלי יהיה מאושר.

אני אוהבת אותה ואני מדברת איתה. היא מבינה מה שאני אומרת כי כל פעם שהיא מסתכלת לי בעיניים היא מסיתה אותן למקום אחר, בדיוק כמוני. גם לי קשה לשמור על קשר עין רציף, אלא אם כן במצבים מסויימים. או שאני מתחילה לגחך או שאני מסיתה את המבט.

נסיכה קטנה ושעירה היא הבת של אמא שלה

אני שמחה שיצא לי לאהוב אותה ברמה כזאת ב10 דקות האחרונות, זה השכיח לי את ההרגשה הרעה שהייתה לי.

אני בטוחה שקרה משהו לא טוב שאני אמורה ולא אמורה לדעת ממנו.

ואני פוחדת שאני לא סתם פרנואידית ושבאמת קרה משהו, הכי נורא זה שאם קרה משהו לא תהיה דרך חזרה, וכניסה ללא מוצא זה באמת חתיכת זיפת. אני באמת מקווה שלא קרה כלום והייתי שמחה אם מישהו היה מרים אליי טלפון ואומר לי שלא קרה כלום, זה היה יכול להיות מנחם וחצי.

אני מאוד עמוסה בזמן האחרון ואני ישנה כמו דב ואוכלת כמו פרה. אתמול היה לי עוד בולמוס והחלטתי שהיום דברים יתחילו להשתנות. כמובן שזה היה מלא בפלוצים כי אתמול באמת הכנסתי די הרבה לתוך הפה.

אז אני מנסה עכשיו שיטת אכילה שונה וכנראה עוד השבוע יהיה לי שטיח ריקודים שאני אוכל לקפוץ בבית ואולי גם להנות מזה.

אני מקווה שלא קרה כלום, בבקשה שמישהו יעשה שלא קרה כלום אני לא אעמוד בזה.

המורה שלי לתנך אמרה לי שיש לי תסמונת האישה המוכה.

חס וחלילה לא מרימים עליי יד, להיפך, הכל מלא ליטופים ומסאג', אבל ההתמכרות הזאת לכאב וללא יכולת להשתחרר ממנו באמת בעיתיים.

שמישהו יסתום לי את הפה וירוקן לי את המחשבות כשיש לי משהו לשאול בבקשה,

יש לי באמת שאלות אללה איסטר