*

באיזשהו שלב נישברתי והלכתי לישון כי ראיתי יותר מידי פרקים מסדרה מטומטמת באינטרנט והרגשתי פטתית

ואחת הסיבות למה אני שונאת לישון צהריים זה ללכת לישון באור יום ולקום בחושך ואני שונאת חושך

אני שונאת כשמחשיך, זה מפחיד אותי נורא. חושך מסמל סוף של כל דבר בשבילי, אפילו שאני גרה בתל אביב ופה זה יכול להיות די ההפך

היום שכבתי במיטה וחשבתי על האנשים שאני יכולה לסמוך עליהם שהעיקרי מבינהם הוא סבא שלי.

ואז חשבתי על זה שהוא יזדקן ויהיה כזה חלול ולא מבין ונורא פחדתי מזה. וקלטתי שהוא עוד מעט יהיה זקן, ויפסיק לעבוד ולא יהיה עמוד למשענת. ואז חשבתי על עצמי, שאני עוד חודשיים בת 18 וקלטתי שלי בעצמי אין הרבה מה להציע.

כשהייתי קטנה ממש (7-8-9) תמיד אמרתי לעצמי ש"עד גיל X זה ישתנה, יש לי זמן". וככה גם בגיל קטן הייתי מנחמת את עצמי שדברים יהיו אחרת. ביומהולדת 17 המזעזע הייתי בטוחה שיומהולדת 18 יהיה פיצוץ כי עד גיל 18 אני אהיה מאוד מאושרת ויהיה לי המון חברים.

אבל תמיד ומאז ומעולם הייתה את התבנית הזאת שאני יושבת בחדר בחושך עם האור דולק מול המחשב, עושה דברים חסרי תועלת, מרגישה חסרת תועלת ונחנקת ממועקה כי אין לי עם מי ואיך להוציא אותה.

זה מפחיד איך שזה או הכל או כלום, ועכשיו זה כלום.

וכל היום הייתי בוק ולא הייתה לי הבעת פנים. ולא עשיתי שום דבר מיוחד, לא אפיתי לא ציירתי ולא ראיתי פורנו. בוק

וקמתי מהמיטה בחושך מגעיל והבית ריק. התקשרתי לאמא שלי לשאול איפה היא והיא אמרה לי שהיא מארגנת תיק לנסיעה אצל חבר שלה, ואז נזכרתי שהיא נוסעת ל-3 ימים למרתון ריקודי עם. שזה דבר נפלא לכשעצמו אבל כשאני בבוקיות מוחלטת זה לא תורם לי בכלום ושם דבר.

החבר החליט לקחת את הסופ"ש לעצמו, אבל שכחתי שהיא נוסעת..

חשבתי אולי אני אסע לאבא שלי לקיבוץ אבל לפני רבע שעה התקשרתי אליו והוא הוציא לי את הרוח מהמפרשים והרבה דמעות.

הוא הולך לעשות מחר ניתוח לייזר בת"א, ברחוב של העבודה שלי צמוד מאוד. רציתי להתקשר אליו לשאול אותו מתי הוא יהיה שם, אם הוא ירצה לבקר אותי לפני הלייזר (אותו רחוב..) ואם אפילו אני אוכל לתפוס איתו טרמפ לקיבוץ (שעתיים נסיעה לא נעימות ברכבת)

הוא ענה לי ב"מה שיר?" ושוב נהייתי בוק. הוא מלחיץ אותי מאז ומעולם אבא שלי והרגשתי בושה גדולה להגיד לו מה אני רוצה.

"איפה אתה?"

"אנחנו בארוחת ערב. רצית משהו?"

"אה סליחה, תתקשר אליי כשתסיימו" ובאמת לא היה נעים לי שהפרעתי לו בארוחת ערב כאילו שהוא הבוס שלי או משהו אבל בעצם במצב הטבעי אני הייתי אמורה לאכול איתו עכשיו ערב גם. 

כשהוא סיים הוא פתח את המפשט ב"מה רצית" ופתאום לא רציתי כלום. שאלתי אותו מתי הם יהיו בת"א והוא אמר לי שהלייזר ב-10 וחצי ואני שאלתי שאם הם יהיו לפני אז הם יכולים לבוא לבקר אותי בעבודה. הוא נכנס לעצבים שמה שאני מבקשת מאוד לא הגיוני ופשוט היה נורא עצבני ולא בא לי לפרט איך, הוא פשוט ככה. אמרתי לו שאני מתחילה לעבוד ב-8 וחצי והוא התעצבן עליי שאני מבקשת שהם יהיו שם שעתיים לפני . אמרתי לו שאני אהיה שם גם ב-9 וחצי וב12 וחצי וב1 וחצי וב3 וחצי ואני לא מבקשת שום דבר שהוא לא מתקבל על הדעת הרי זה נמצא באותו הרחוב, באותו הצד שלו. (ביה"ח איכילוב ובית אסיה). בסוף הוא שאל אותי באיזה רחוב ואמרתי לו וייצמן. ואז הוא אמר- "אה.. זה משנה את כל התמונה.."

וכמה שנעלבתי אלוהים שהוא לא הציע להיפגש איתי כמה שנעלבתי... כמה נעלבתי שהוא לא ביקש שאני אבוא.. אם אני אשתף אותו הוא יתעצבן באופן המגעיל שהוא יתעצבן שאני תמיד אומרת לו אז בשביל מה לטרוח.

אז בסוף לא שאלתי אותו אם אני יכולה להצטרף כי כבר ממש לא רציתי, ואם הוא לא יבוא לבקר אותי מחר זה ישבור אותי לגמרי בחיי. 

אז בסוף החלטתי להישאר בת"א, סופ"ש של בית ריק בלי החבר, אולי ארוחת שישי אצל סבתא ואני מקווה שאני אהיה בהפי, ושהנשימה שלי תהיה סדירה ושלא יכאב לי הגרון. אני באמת זקנה בתחושה הפיזית שלי שזה מרגיז כי יש לי עוד איזה 50 שנה או 40 אני לא זוכרת הזמן עובר אבל אני סטטית

ויום ראשון יש לי ועדה רפואית של הצבא וזה נפל עליי האוט אוף דה בלו ואני יודעת שאני לא אעמוד במסגרת צבאית ושכבר על האוטובוס בתל השומר אני אחטוף את התקף החרדה של החיים שלי

ובכלל אני רוצה לעזור לילדים שמגיעים למרכזי חירום אחרי שאבא שלהם הרביץ להם או לאמא שלהם או משהו ואני בכלל לא אוהבת ילדים