*

בהפסקה הגדולה לא רציתי לאכול כי הייתה לי מועקה ענקית מכלום ובחילה אז לקחתי בננה ויצאתי החוצה ומסתבר שגם לו הייתה מועקה. הוא הלך לצד ודיבר בטלפון. אחרי השיחה הוא בכה

לא אכפת לי שאנשים בוכים, כאילו לא שאני לא רוצה לדעת מה הם מרגישים אני פשוט מקבלת את זה בתור דבר נורא טבעי אבל פחדתי להביך אותו אז ישבתי בצד

כשהאחרים סיימו לאכול הם התנפלו עליו כמובן כמו עייט על פגר, איזה התנהגות אנושית טיפוסית זאת לעשות אמבוש על בנאדם שבוכה, וראיתי שלא נעים לו שרואים. וכולם ידעו למה הוא בוכה אבל אף אחד לא נתן לו להניח לנפשו. ואני לא מדברת רק על המקרה הזה, זה פשוט נורא מגעיל אותי שברגעים כאלה אנשים שאתה בקושי מדבר איתם הופכים להיות גיבורים והמושיעים של חייך נותנים לך תפיחה על השכם, "תשמח החיים יפים" וסלאמת, לעבודה.

ואני ידעתי איך הוא מרגיש, אני הרגשתי אותו גם, את הכאב הזה. של הדחייה, זה דוחה זה עושה לך להקיא

וכולם חזרו לעבוד כי נגמרו ה-30 דקות של ההפסקה אבל נשארתי עוד 10 דקות כי על הזיין שלי 10 דקות, לקחו לי את האפשרות של ההפסקה. 

בתחילת היום לפני הנפילה הוא בא באנרגיות "טובות" מאוד, בקטע כזה של "נפרדנו אבל היא על הזין שלי" ונתן לי חיבוק כאילו הוא זכה בלוטו.

אחרי חצי שעה אני חתכתי סלק והוא עשה לא זוכרת מה.

הוא שאל אותי אם אני מכירה את התחושה הזאת שיש משהו כזה בבטן, שבא להקיא, משהו כואב כזה

אמרתי לו שבטח שאני מכירה, זה מועקה

"מה זה מועקה?"

זה שמשהו רע קרה וקשה לעכל אותו ונכנסים ללחץ וקשה להתמודד. שאלתי אותו אם קשה לו לנשום והוא אמר לי שכן. שאלתי אותו אם הוא מרגיש כאב ראש ושהוא נחנק ושהבטן שלו מתכווצת והוא אמר לי שכן והוא היה ממש מופתע שהבנתי. הוא שאל אם זה נורא ואם זה יעבור ואמרתי לו בטח שזה יעבור, זה משהו זמני וזה עובר עם ההסחת דעת הראשונה או לחילופין עם הזמן

בהפסקה הוא המשיך לדבר איתי על התחושה המגעילה הזאת שבגוף, על העצבות הזאת הנוראית שקשה להמשיך איתה בעבודה, הוא רצה ללכת הבייתה, הוא היה ממש מודאג והוא ממש סבל מהדיכאון הזה שהוא לא ידע מה לעשות עם עצמו.

אמרתי לו, תתאר לך שאת מה שאתה מרגיש עכשיו, אני מרגישה כל יום כבר כמה שנים

הוא שאל אותי משהו ממש מצחיק, הוא שאל אותי "איך לא התאבדת כבר?"

ואמרתי לו, אתה חושב שלא חשבתי על זה?

אחר כך חשבתי על כמה שאני מקנאה בו, שהוא מרגיש את התחושה הזאת ברגעים באמת קשים, שמשהו עם משמעות גדולה קורה ובשאר הזמן הבטן שלו לא מתהפכת והלב שלו לא עומד לצאת מרוב דפיקות ושהוא יכול לנשום.

הלוואי עליי חשבתי לעצמי, שהייתי יכולה להפטר מזה

אני באמת מקנאה בו

וגם עכשיו וגם מקודם וגם לפני 3 שנים וגם יותר, זה היה אותו הדבר, אותן החרדות ואותו העצב

זה ממש גיהנום. אני זוכרת שקראתי איפשהו שמישהו תיאר את ההפרעה הזאת כ"כמו לחיות בגיהנום", וזה באמת לחיות בגיהנום, כי הסבל שלך הולך איתך לכל מקום. וגם אם אני צוחקת וטוב לי פתאום נירה לי חץ ללב ובא לי להקיא

גם עכשיו זה קשה לי מאוד 

אני לא יכולה לישון כי אני פוחדת ואני מרגישה מאוד לבד, אמא הלכה לחבר שלה אבל אני אמרתי לה ללכת לשם. כשהם פה שניהם ביחד זה ממש מעצבן אותי. אני חושבת שאני מקנאה כי הם כל הזמן ביחד והוא רוצה לראות אותה.

חבר שלי לא רוצה לראות אותי כל כך רוב הזמן אבל זה מי שהוא אבל אני הטיפוס ההפוך, שצריך עוד ועוד ועוד

וגם שאני שומעת על אנשים שיש להם משהו דומה למה שיש לי, יש להם גם יותר במה להתנחם

הלוואי ולא הייתי יכולה לנשום הייתי עצובה אבל היו לי חברות, אבל אני לא יכולה שיהיו לי חברות כי אין לי מה להגיד, אני מרגישה במבחן. אני זוכרת שבגן הייתי ממציאה תירוצים למה אני לא יכולה לבוא אל הבנות.

או לחילופין ביסודי שהייתי מסתכלת על השעון כל הזמן מתי הסיוט יגמר

ואני מנסה עוד כדור ועוד כדור

ואין לי אסטמה

ואני לא בת 60

ולא צריך להיות לי דבר כזה. אני לא צריכה להלחם על הנשימה המזורגגת שלי. מצידי להמשיך להיות עצובה אבל לפחות תנו לי אוויר

תנו לי רוגע, שאני לא אפחד ממה הולך לקרות עוד רגע

ואם אני אמשיך לכתוב זה בכלל לא יגמר

כי הפחדים שלי לא מפסיקים פה

עכשיו אני פוחדת שאני לא ארדם, כי כשכתבתי את הפוסט הקודם על הבלוגרים הליליים, לא ישנתי בכלל כל הלילה

ובטח אף אחד לא קורא את זה כי זה ממש ארוך ומשעמם אבל אני רוצה לתת לעצמי שאפו על זה שאני עוד מצליחה להחזיק את עצמי אחרי שיום שישי כמעט קיבלתי התמוטטות עצבים, ואני רצינית לגמרי. באמת שהייתי מרוסקת. באתי לפסיכולוגית וחצי שעה לא הצלחתי לדבר כי לא יצאו לי המילים, הרגשתי שאני קורסת. רציתי לצעוק לה "תשמרי עליי, אני לא יכולה  לחזור הבייתה אני לא יכולה להשאר עם עצמי לבד" אבל זה היה נגמר רע.

ובאמת הרמתי את עצמי וכשהגעתי הבייתה, לבד כמובן הוא היה ריק, החלפתי את הסדינים והלכתי להתקלח.  ואז ניסיתי לתפוס קצת שינה. 

מישהו סיים לקרוא? 

אתם חברים טובים, תודה