*

פעם הייתה אולי סיבה, הייתי שמה פה ציורים והייתי כותבת והייתי כותבת אפילו טוב 

אבל היום אין לי מה להציע ואין לי מה לצייר ואני מרגישה שכל מה שאני נוגעת בו נהרס ולא יוצא מספיק טוב

כמו העוגיות שלי או העוגות, לא טעים יוצא לי בכלל לא טעים

או שזה ככה או שזה יותר מידי מוכן שאין דבר כזה באפייה,כי אז זה שרוף, זה לא המבורגר

ואני מנסה להמנע מלכתוב בשביל לא לאכזב ושלא יבואו לבקר אותי בבלוג יותר וזה דומה לתופעה הזאת שיש לך פחות מנויים ואז אתה בכלל מרגיש אידיוט משעמם.

מהעבודה אני גם מנסה להמנע אולי גם בגלל הפן החברתי שיש שם שאני מרגישה שאני פשוט לא מתאימה לרקע אבל אף פעם לא הייתי באמת חלק מהרקע, זה כמו איזה נוף יפייפה על איזה בקעה ואז תקוע לך עמוד חשמל שאתה לא מבין מאיפה הוציאו אותו.

יוצא לי בזמן האחרון לדבר על אמא שלי ועל החוויות שלי איתה בתור ילדה עד למעשה גיל 16 שעד אז אפשר להגיד שפחדתי ממנה פחד מוות, אבל ברגע שנכנסתי לאשפוז בגהה הגישה שלי אליה השתנתה כי הרגשתי שיש לגיטימציה לכל הדברים שעוברים עליי שהיא הייתה מייסרת אותי לגביהם.

לא מבינים למה יש לי הערכה עצמית כזאת נמוכה ואני אומרת דברים כאלה על עצמי, אבל לא אני הכנסתי לעצמי את זה לראש וזה גם חלק מהאסימונים שנופלים לי.

מגיל מאוד צעיר הייתי ילדה דכאונית וחרדתית אבל ברמות מאוד קיצוניות, לא היו לי חברים בכלל בשנות בית הספר שלי ואם מצאתי מישהי להסתובב איתה אז הייתי כל כך חרדתית שהיא תפסיק להיות חברה שלי שהייתי מתקשרת אליה 15 פעם ביום לראות שהכל בסדר ושהיא לא כועסת עליי. ולא באמת הייתה סיבה לכעוס עליי פשוט הרגשתי שהיא כועסת עליי

אני זוכרת שהייתי מסתובבת עם אמא שלי בחנויות או סתם ברחובות עם אנשים כמו שנקין או קינג ג'ורג' והייתי מתה מפחד שהיא תכעס עליי כי היא באמת כעסה עליי בלי סיבה

אני זוכרת את הקריזות שהיא הייתה מקבלת ואני הייתי כל כך עצובה וחרדה לשום דבר וזה שנים שזה ככה

היא הייתה תופסת אותי חזק בזרוע ומאיימת עליי שאני אמחק את הפרצוף המכוער הזה כי אני מבאסת אותה ומגעיל להסתובב איתי ושאני לא אעז לעשות לה פרצופים, והיא הייתה אומרת את זה בטון כל כך מפחיד ומזלזל שהרגשתי שאני עומדת לפרוץ בבכי אבל ככל שהיא יותר איימה עליי להיות שמחה נהייתי יותר עצובה וככה היא עוד יותר כעסה עליי שאני לכאורה עושה לה פרצופים ומביכה אותה

ולא פלא שאין לי חברים כי אני מדכאת ולא כייף להיות איתי

ואני כבר בתור ילדה חשבתי לעצמי איזה דפוק זה שאמא שלי דורשת ממני להיות חברה שלה ולמה יש לי פרצוף תחת

אני זוכרת גם לפני כמה שנים שאבא שלי צרח עליי בלילה בגלל שהייתי נראית נורא עצובה ליד ההורים של אישתו וזה גורם להם להרגיש רע כי הם חושבים שיש לי משהו נגדם ושהם לא בסדר, אבל לא היה לי משהו נגדם פשוט היה לי ממש רע ולא הפסיקו להוכיח אותי בגלל שאני לא מחייכת מספיק

אני זוכרת שאשתו של אבא אמרה להורים שלה שיש לה שני מתים בבית

ויש עוד מלא דוגמאות אבל אף אחד לא יקרא וזה יבאס לי את התחת

ביום שבת המשפחה שלי נסעה לצימרים ברמות והיה צימר שווה ברמות

המשפחה טיילה ואני והחבר היינו רוב הזמן בצימר

בדרך לשם עשינו עצירה ואמא שלי רצתה להצטלם איתי וכל כך לא רציתי לחבק אותה ולחייך כי אני לא רוצה לנגוע בה, לא רוצה להיות מחייכת איתה בתמונות ביחד אבל בסופו של דבר היא שמה עליי יד וחבר שלה הצחיק אותי אז יצא משהו דומה לאמיתי

וזה ממש נורא בעיניי שיש לי את הגוף שלה בדיוק, אותן פרופורציות ושהזרוע שלי ענקית ואחרי שראיתי את התמונות היו לי בולמוסים שבועיים ושוב אני לא מצליחה לשים גופיות, רק בגיל 16 שמתי פעם ראשונה גופייה בציבור (!!!!!!!!!) כי כל החיים התביישתי בזרועות שלי גם כשהייתי אנורקסית לא סקסית

ואלה התמונות הממש מחמיאות חכו שתראו את האחרות