מה שבחיים לא חשבתי שאני אעז לעשות עשיתי, כלכך הרבה אלימות הייתה עצורה בתוכי והקטע הגרוע זה שהיא לא יצאה החוצהכל החיים פחדתי מאמא פחד מוות עכשיו זה הפוך
אני צורחת עליה מעליבה אותה עושה לה את ההמבט המפחיד
היא נכנסה לפני חצי שעה עם זר פרחים לבנים ואמרה לי מזל טוב
אני שונאת פרחים
אני שונאת פרחים
אני שונאת פרחים
זה לא היומהולדת שלי בכלל היומהולדת שלי מחר
ניסיתי לעצור את הכעס שבתוכי רציתי להרביץ לה נשבעת
עשיתי חיוך מזוייף ואמרתי שאני לא אוהבת פרחים אבל אוהבת את המחווה. ואז טפטפתי רגשות אשם של "למה לא הבאת לי עציץ?"
היא הביאה לי פתקון קטן כזה של החנויות פרחים והיה רשום שם משהו מזל טוב ו-18
קיבלתי קריזה אמרתי שאני שונאת את זה וטרקתי את הדלת הכי חזק שיכולתי
היא נכנסה נעלבת ושאלה "זה מה שמגיע לי שהבאתי לך פרחים?"
איימתי עליה שתצא מהחדר
כמעט התפוצצתי רציתי לצאת ולקרוע את הפרחים גם עכשיו אני רוצה
רציתי אחד אחד לתלוש ולזרוק מהחלון ולצרוח עליה שאני לא אוהבת פרחים ושזה לא היומהולדת שלי
יצאתי החוצה וראיתי אותה מסדרת פרחים עצובה וריחמתי עליה פתאום אבל יותר שנאתי אותה
לא יכולתי לקרוע את הפרחים
פתאום ראיתי את הפתקון הזה לקחתי אותו מול הפרצוף שלה וצעקתי לה "זאת נראית לך ברכה שאני יכולה להיות מבסוטה ממנה בגיל 18???" וקרעתי אותה וזרקתי תא הקרעים לריצפה
אני רוצה לצאת לשם ולהרביץ לה ולבכות ולצרוח ואני תוהה אם אני זקוקה לאישפוז נוסף כי אני מרגישה שהאלימות מתגברת
זאת התקופה הגרועה בחיי,
בזמן שבני מחזורי מסיימים מקבלים בגרות מלאה מקבלים ספרי מחזור הולכים לנשף אני משלימה 12 שנות לימוד מהבית
אין לי חברים לחגוג איתם מחר ואין לי מה לעשות מחר
גם אם יציעו אני אגיד לא כי אני מתחרפנת בימי הולדת
החבר ואני מתפוררים ונשארו כמה פירורים של "קצת אהבה"
אני לבד לבד
אבא שלי כמעט יצא מהתמונה לאחר שהוא ואשתו רצו "לאמץ" רקדנית מהקיבוץ. הוא לא יבוא מחר
כל הכעסים על אמא שלי במהלך השנים עולים לי לגרון
התקשרתי לדודה שלי היא באה. אמרתי לה שאני צריכה ריסון
אני משתגעת
אני נלחמת לא לקרוע את הפרחים
אני שונאת פרחים
אני שונאת פרחים
זה לא היומהולדת שלי!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל