*

למזלי, כן כן למזלי,  החלום שלי היה ממשי וגשמי מספיק כדי שיוכל להתממש. פעם רציתי חברים להיות שמחה וכל השטויות האלה אבל זה היה סופר מזמן.

הקדמה קצרה: 

אני מעריצה את רובי וויליאמס מגיל 12 הערצת דם. ומה זה להעריץ ומה ההבדל מלאהוב?

הערצה זה בנשמה, זה בעיניים. זה בדמעות ששומעים ברדיו זה מלעשות תאונת דרכים כי קולטים את התו הראשון בשיר. זה לקום ביום שבת ב6 בבוקר כשהדלת סגורה ובסלון מתנגד חלש השיר האהוב עליכם על ידו. הערצה זה להיות מזוהה עם הבנאדם ולדבר עליו כאילו סנה בוער דיבר אליכם.

אני מעריצה את רובי וויליאמס מגיל 12.

יש לי קופת חיסכון בבנק ובה כמעט 10,000 ש"ח שחסכתי במהלך השנים מכסף של חגים ודמי כיס שאולי בעתיד תהיה לו הופעה ואני אטוס אליה (הוא מהאנשים שמוכרים מיליוני כרטיסים ולצערי יש רק מיליוני אנשים בסה"כ בארץ ולא כולם מכירים אותו, אז...)

רקע על רובי:

רוביי ויליאמס הצטרף ללהקה חדשה בשם "take that" בשנת 1990. אתם בטח מכירים אותם מהשיר הזה:

relight my fier, back for good, everything changes

 

בשנת 1995 רובי עזב את הלהקה לטובת קריירת סולו סופר דופר מצליחה (תנסו לתת לי שם של עוד מישהו משם) והלהקה התפרקה לאחר מכן ב1996. לפני כמה שנים הלהקה התאחדה בלי רובי. לפני כשנה הוא עשה איתם איחוד. הם הוציאו אלבום חדש ועכשיו הם בסיבוב הופעות סופר דופפר עצום.

רובי הוא יותר מפורסם ממה שאתם חושבים והוא שר את הסינגלים המוכרים ביותר: angels, feel. strong, 

  

ביום שבת הייתה לי יום הולדת וכל המשפחה הלכה לאכול במסעדת ג'ויה היה נורא השירות גרוע אחלה פיצה עם בייקון 

אמרו לי לקרוא את הברכות אבל את של סבא שלי קראתי בשקט. הברכה הייתה מאוד מרגשת בעצמה ובעצם חלק מהמתנה הייתה החשיבה של סבא שלי והאהבה העצומה

הנה הברכה:

תבינו, בקריאה ראשונה של המילים "מייק דאט" (סבא שלי טעה בשמות שלהם וקרא לרובי "אנדי") אני דפקתי צרחה קטנה והתחלתי לבכות. אבל לא בכי של התרגשות אלא בכי של התגלות, של מציאה, של רבולוזיון! אני כל כך התרגשתי, כל כך פחדתי כל כך חששתי. התכנסתי בעורפו של הפרוד מהתרגשות ואי הכלה. אני חושבת שזה עדיין לא חדר לתודעתי.

אם הכרטיסים יגיעו בזמן, החלום שלי עומד להתגשם. אני הולכת לראות את רובי ואני הולכת לדחוף אירופאי אירופאי עד שאהיה הכי קרוב שיש לבמה. אני הולכת להתעלף ואני הולכת לקום ולהתעלף שוב. זה עוד לא נתפס וזה גם לא יתפס עד שאהיה שם.

סבא שלי ידע שאני לא קניתי כרטיסים כי פחדתי שברגע שיופיע לבד (אם בכלל) כל הכסף יתבזבז על ההופעה הזאת, זה היה רעיון שלו כל הטיסה לדנמרק בעקבות רובי ועוד ארבעה חברי להקה שלא ככ מכירים את שמם.

לנסוע להופעה זה לא כמו ללכת להופעה של רוגר ווטרס בפארק הירקון בשבילי, זה יותר. זה אובססיה שאנשים שנשארים יותר מידי בבית לומדים לפתח כמו האובססיה שלי עם חמניות ולוודי מצעצוע של סיפור.

אני מעריכה ומעריצה את היוזמה של סבא לא בגלל התרומה שלו מהארנק אלא מהחשיבה האוהבת והמתחשבת. לסבא לא קל לזכור דברים לפרטי פרטים כי הוא בורך בכושר "סינון" ואולי בגלל זה קרא לרובי 'אנדי'.

זה דבר מדהים ומרגש ואינני יכולה להודות לו מספיק, אפילו אם חס ושלום לא יצא לפועל.

ולסבא שלי אין סולם

איך אפשר לא להמליץ על הפוסט הזה?