*

הבעיות עם הפרוד האבוד לא הפסיקו להדהד לי בראש והמחשבה לעזוב את כל מה שאני מכירה פה ולטוס לחו"ל טימטמה לי את השכל.

אני לא עושה הרבה דברים במהלך היום אבל יש לי את הדברים הבטוחים שלי. יש לי את נוגה, יש לי את המקום שלי בעבודה ובדיוק באה מישהי חדשה, יש לי את האינטרנט ואת השליטה על הידיעה מה שקורה אצל מי ומה

ביום הראשון קיבלתי התמוטטות עצבים ועשיתי שטויות. אני בכיתי את נשמתי כמו שכמעט לא בכיתי מעולם הייתי בטוחה שאני הולכת למות. ברגע של טמטום וחוסר אונים התקשרתי אל הפרוד מדנמרק (טוב שעשיתי חבילה) והתחננתי ובכיתי שיחזור אליי שבכלל רציתי לראות אותו אחרי שאחזור. זה היה רבע שעה של רמיסת כבודי העצמי אבל לא כל כך הבנתי מה אני עושה הרי הייתי בהתמוטטות עצבים. היו איתנו בבית אנשים שלא הכרתי והם הכירו אותי לראשונה כהפסיכית שבוכה בקול בחדר ליד ומסתתרת כדי שלא יראו אותה

השיחה נותקה ע"י הצד השני וככה כל סוג של קשר כלשהו

ביום השני זה גם כאב אבל ניסיתי להסתובב ברחובות. תבינו זה לא מעניין לי את התחת ביניינים והסטוריה, חזרתי הבייתה לישון

גם האוכל קצת תיסכל אותי כי לכל מקום שהלכתי היה חזיר. באתי לקנות סלמי במכולת ומה זה סלמי, זה בשר רגיל לא?

אז זה חזרזיר אז אכלתי מלא חזיר ובטח מי שקורא פה ומנוי יבטל אותו עכשיו

ואז הגיעה יום שישי המיוחל, לא התרגשתי בכלל כי לא נראלי הבנתי מה הולך איפה מי ומה לא קלטתי עדיין זה לא נתפס לי

הסתובבנו ביום כי הבטחתי לדודה אבל נכנסתי שוב לדיכאון וחזרתי לישון, בחיים אני לא אסלח לעצמי על זה כי לא התעוררתי בזמן ובגלל זה לא הייתי שורה ראשונה

לקחנו אוטובוס למרכז של האיצטדיון ועמדנו בתור כמו דנים טובים. מדהים כמה שהם מנומסים וזחוחים הם לא זזים מהמקום ובטח שלא דוחפים.

ניסיתי להתרגש אבל לא הלך לי כאילו לא היה לי אכפת מההופעה

ואזזזזזז

נפתחו הדלתות ואני דפקתי את צרחת חיי! הנה הכניסה אל גן העדן שלו חיכיתי מגיל 12!

נכנסו דפקתי טיל והיינו שורה חמישית שבישראל זה נפלא אבל לא במדינה שכל אחד שם בלי יוצא מן הכלל הוא 1.80 וזה רק הבנות.

כמו מיטב המסורת התחלתי לבכות שאני לא רואה כלום ואני מטומטמת כי לא קמתי בזמן

עד כמה שהם מנומסים וזחוחים הם לא פראיירים. כל מי שניסה לעקוף אותם הם עשו "חומה", אנשים שהם לא מכירים אחד את השני שילבו ידיים ולא נתנו לעבור

התחילה ההופעת חימום של הפט שופ בויז ובמבט לאחור אני קצת מאוכזבת שלא הייתי מרוכזת בהם כייש להם אחלה של מוזיקה אבל אני הייתי בתיכנונים איך להיות מקום ראשון.

אחרי שהם ירדו מהבמה התחילו במסכים הגדולים להראות תמונות של חברי הלהקה וראיתי תמונה של רובי

אני לא הבנתי שאני הולכת לראות אותו בלייב כנראה כי לתמונתו אני צרחתי את נשמתי שוב, הקהל ממש שנא אותי כי הייתי מאוד ברברית.

בא איזה מישהו על הבמה כדי להציג את הלהקה ואמר שההיכל מלא, היו שם 37,000 אנשים

התחילה הספירה לאחור והלהקה הופיעה. בהתחלה בלי רובי בגלל שהם שרו שירים מהאיחוד שלהם עוד לפני שהוא הצטרף מחדש

גם, חבל שלא התרכזתי כל כך בשירים כי העיניים שלי היו תקועות במסך.

הם שרו שירים די טובים האמת וכל אחד מהם היה מאוד מאוד מאוד חתיך!

היה מסך ענק שהיה מוצב במרכז הבמה, בכלל הכל היה נורא פסיכי שם

בסוף השיר הם נכנסו לתוך המסך וכאילו כל מי שנכנס התמונה שלו הופיעה על המסך, ככה אחד אחד הם נכנסו ובינהם הייתה דמות מחופשת לארנב. חיישני רובי שלי קלטו שזה רובי! שוב צרחתי את נשמתי וככה נראתה הכניסה שלו:

הצרחות שלי כמובן. לא הצלחתי לצלם אבל הוא ירד עם חבלים והתחיל לתת הופעה של תותחים כמו שרק הוא יודע. כמובן שעם תנועות סוטות וגירבוץ אבל זה מה שאני אוהבת בו, ההופעה הקול והכל

הייתי בהלם ואני עדיין בהלם שראיתי אותו שאני לא זוכרת כמעט מה הלך שם

הצלחתי לתפוס עוד שיר כמעט במלואו עם כל הכוסיות כמובן שמסביבו:

הוא היה נורא מצחיק והוא אמר שזה נורא מביך להיות האיש הכי מכוער בקהל ותודה שהם בחרו בו להיות החבר המכוער שלהם. אני צרחתי לו שהוא הכי חתיך שם

כמו שאמרתי התפאורה הייתה פסיכית ואז המסך הלך והתחיל לרדת משם מבול וכל מיני אקרובטים במבול הזה והם עמדו למעלה ושרו את הסינגל הראשון שלהם מהאיחוד, רובי עשה בנג'י לבמה בזמן שכולם ירדו בבטחה כמו מנקי חלונות. יאי!

בהמשך ההופעה וזה בטלפון של דודה שלי הוא עלה על כמו מתקן כזה של נכים ועבר מעל הקהל הקרוב, הוא היה מעליי מרחק של מטר ואני לא צוחקת הוא היה כל כך קרוב. אני הושטתי את הידיים וצעקתי לו שאני שם אבל הוא לא שם לב, אני גם בקושי זוכרת משהו מזה מתוך ההתרגשות

את שאר ההופעה הם עשו בהמשך של הבמה שהיה מאוד רחוק ולא ראינו כלום ושם דבר, המסכים מהכיוון שלנו היו מוסתרים מהרמקולים העצומים שלהם. התחיל לרדת גם ולא היה הדרן, לא קלטתי שהחוויה הזאת הייתה בכלל זה היה יותר מידי לא מציאותי

אני חושבת שרק אחרי שחזרתי הבייתה קלטתי שהייתי בהופעה של רובי וויליאמס וכל ההתלהבות של אחרי באה לי עכשיו

בינתיים אני מספרת לכל אחד איך היה וקצת כועסת על אבא שלי שהביא לי פלאפון עם איכות מצלמה כל כך גרועה

אני מתמודדת עם הפרידה יותר טוב ממה שחשבתי אולי כי אני מדחיקה או לא יודעת מה

מאוד אשמח אם מישהו יקרא ובטח שיגיב כי אני