*

ואם אני אצטרך עזרה עם המשחק?

-תקראי לי אני אעזור לך

ואם אני אצטרך חיבוק?

-אני אתן לך

ואם אני אהיה חרמנית ואני אבקש שתבוא, תבוא?

-אני אבוא

ואתה באמת בא. בא לי בחלומות הארורים

מידי לילה אני פוגשת אותך בחנות לציוד ספורט. אתה רואה אותי ובא לברוח, אני מרגיעה אותך שזה בסדר ואני לא אעשה כלום ושאני מצטערת שהייתי פסיכית.

מנסה להיראות קצת יותר טוב

אתה יושב לידי ולאט נפתח אליי ושם עליי יד. במחשבות שלי בחלום אני מקווה שלא תתהפך שוב. אני תוהה לעצמי אם תגיד לי אחר כך שזה לא רעיון טוב ותלך

כמו שהיה במציאות

ומאז שאתה בא לי בחלומות אתה בא לי גם ביום

כל זיץ קטן של משהו שקשור מכניס אותי חזרה לתוך השיריון

כל כרזה ברכבת לכיוון השרון, כל חוג של הכנה עצמית, סרט שראינו או העיר הזאת

אני שואלת, את חושבת שזה יעבור? שזה יפסק?

בטח, זה רק עכשיו קרה. תשובה קבועה

זה לא קרה רק עכשיו והזמן ממשיך לעבור. אני אומרת , שיעבור. אני אומרת, שישאר, אולי תהיה תקווה

אני אומרת, תסתמי.

וכמה שלא ארצה לשחרר את זה ארגיש פתטית על המחשבות והחלומות שלי.

תמיד רמת הכבוד של בנאדם נמדדת במעשים שלו, פה אני נמדדת על הכתיבה שלי. המחשבות שלי, הרגשות שלי, הסגנון שלי.

תמיד הפחד והתקווה שמי שצריך לקרוא יקרא. פחד כי לא אעשה עימי חסד, יראה יותר גרוע. תקווה שאולי יתקן

ואני קוראת עליכם הבלוגרים שעדיין אוהבים. שלא מתגברים

הצילו! אני כזאת? אני כל כך נוראית?

מחפשת אשמים, בסוף אני העיקרית

למה הייתי תלותית? למה לא הנחתי לטלפונים? למה לא נתתי ספייס

מצד שני אם לא הייתי אני לא היה קשר, אני אומרת

מצד שלישי, לא אני נפרדתי 30 פעם

מצד רביעי, אם תמיד חזר והפעם לא, אולי זה באמת היה פיניטו

שיר, תמצאי מי שינענע אותך