כרגע ראיתי בסדרה "מד מן" שאישתו של הגיבור הראשי הייתה מתוסכלת ומדוכאת אחרי שהם חזרו מרומא.בחיי היומיום שלהם הם נורא מרוחקים והיא מתוסכלת והוא משועמם ובוגדני.
בסדרה עשו את זה מאוד יפה שבחופשה שלהם הם כאילו היו שני זרים שנכנסים לחדר וכל הניצוצות עלו מחדש
כשהם חזרו הבייתה הוא קנה לה צמיד עם קוליסאום או משהו
היא הסתכלה בייאוש ואמרה בעצב: "יופי, עכשיו יהיה לי על מה לספר מהפעם ההיא שהיינו ברומא.."
היו לי דמעות בעיניים כי חשבתי כמה רחוקה המציאות שלנו ממה שהיינו רוצים להיות
ואיך הדברים הכי פשוטים הופכים להיות הכי קשים
כמו להנות מסקס או לשמר אינטימיות ותשוקה עם מישהו מונוגמי
נזכרתי גם בפעם ההיא שאני והקודם נסענו עם המשפחה שלי לצימרים ואיך זה היה כאילו מציאות אחרת כמו בחלום מלא בנחת ואירוטיקה,
ואיך אני הייתי בדיכאון וכמה בכיתי כשחזרתי לכאן וכמה הוא היה כרגיל
היום אני לא יכולה להזכר בזה כי זה חסר טעם אבל פעם לא הייתי יכולה להזכר כי זה כאב מאוד
מתי השלב שבו מפסיקים לאבד את הדעת כשמתקלחים יחד ומתי מתחילים לתזמן סקס
בחלומות שלי האירוטיקה משתוללת וזה מדהים כי כשהיה לי מישהו בחיים לא הייתי חולמת חלומות כאלה
אני קמה ומתבאסת כי רמה כזאת של להט ומסירות זה כ כך נדיר ואצלי הצרה כשקשה לי להימשך
בינתיים אני נוצרת זיכרונות נדירים מהמעט שנים שאני "פעילה"
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל