אני קצת פוחדת להתחיל לכתוב פה מה ומי ומו קורה כי אין לי כל כך כח לכתוב ואני לא חושבת שמישהו קוראאני מנסה לתאר איך אני מרגישה באופן מאוד נואש וזה ממש לא מצליח לי.
מידי לילה אני שוכבת במיטה ואני מדמיינת פוסטים שלמים בראש. אני מדברת לעצמי במוח וכותבת כמו טור מאמרי שהייתי רוצה להעביר לפה.
שום דבר לא השתנה מלבד העובדה הפשוטה שהשתחררתי מכבלי ה"אהבה הנכזבת" שהתבררה כאובססיה כואבת.
כן, עוד קשה לי לדבר על זה ואני ממש לא אומרת את שמו אבל להיות בכפר סבא כבר לא מעלה בי בחילה.
הייתי צריכה לשמוע כמה אני פסיכית ומטורפת ממנו כדי לעשות את הקלוז'ר הסופי
אני שונאת שמשתמשים במונחים פסיכיאטריים לתיאור מצב הרוח
יש לי הפרעה ביפולארית שמשפיעה עליי מאוד
במקום מאניה -דיפרסיה אני פשוט מתארת את זה כ-"היפר" ו-"פיתה"
יום ראשון בלילה:
קמתי משנת הצהריים הקצרה שלי בדפיקות לב לא קטנות
היה לי מרץ
בשעה 12 בלילה לקחתי את מכונת הפסטה ואת הבצק ש"השאלתי" מהעבודה (חצי רומנייה נו) והתחלתי לגלגל וללוש ולחתוך ולקרוץ עד שהיו לי המון המון רצועות פסטה
שמעתי שצריך לייבש את הבצק אחרי שעושים ממנו צורת פסטה כדי שלא יידבק, וממש לא היה לי חשק להתעסק עם קמח אז הדלקתי מזגן והבאתי את המתלה כביסה הביתי שלנו 
אני הולכת לרשום על זה פטנט:
אחרי שתליתי את הפסטה הורדתי את כל התמונות בבית וניסיתי לארגן אותן מחדש. פשוט ככה
אחרי שנפלו לי כמה מסמרים בקיר הוצאתי את כל התכולה של הארונות במטבח ועשיתי להם ניקוי וארגון מחדש (ב-3 בלילה)
בזמן שעליתי על הכסאות ושפשתי ג'וקים רציתי לבכות על העירנות שלי ומה אעשה אחרי שאגמור לנקות. הרי ראיתי כבר "מד מן" , "משחקי הכס", "ספרטקוס", "אין כמו אסקס" ובעיקרון כל סדרה טובה עם איכות ותרגום (איכות צפייה, התוכן זה כבר עיניין שלי)
בשעה 5 נשכבתי במיטה
כל 15 דקות קמתי להשתין.
בשעה 9 אני מקבלת טלפון מהטבחית. היא שאלה אם אני יכולה לבוא לעשות חצי משמרת.
טסתי מהמיטה.
אחרי שכמעט התעלפתי באוטובוס כבר הרגשתי ממש חרא.
יום שני בצהריים:
חזרתי הבייתה ב-4 וחצי. ב-5 נרדמתי. כיוונתי שעון ל-9 וחצי
צלצל. לא הצלחתי לקום. כיוונתי ל10 וחצי. כיוונתי ל11 וחצי. כיוונתי ל-1. אין תזוזה
טלפון מתקשר. אני שומעת אבל בחלום. אני חולמת שהוא מתקשר
מפתח ניסה לפץוח את דלת הבית שלי. המפתח שלי היה מוכנס מהצד השני, נוגה נבחה והיא אף פעם לא נובחת.
לא היה צלצול ולא דפיקה
שכבתי וחשבתי שיש לי פורץ אבל לא פתחתי את העיניים
התגלגלתי מהמיטה להשתין
כיוונתי ל-6 וחצי. כיונתי ל-7. עבודה
קמתי ב-7 אחרי 14 שעות שינה ולא הורדתי את נוגה
ירדנו לעשות פיפי והבנתי שעיניין העבודה היום לא ילך חלק
נכנסתי הבייתה והתחלתי לבכות. מה זה בכי, בכי של אלמנות. בכי שעושה כואב בעיניים אחרי דקה. שאם אין טישו נחנקים למוות
התקשרתי לטבחית ואמרתי לה שהשתגעתי, אני לא מסוגלת לבוא אני לא מפסיקה לבכות. אני פסיכית, בכיתי. פשוט פסיכית
הלכתי לעבודה באיחור. באתי התחלתי לבכות. נרדמתי באוטובוס וכמעט התעלפתי במטבח. יום קודם לא הפסקתי לצחוק ולספר בדיחות והיום מישהו אמר משהו על זה שאני כל הזמן מדוכאת. זאת נקודת חולשה שלי. עקב אכילס. הלכתי לבכות קצת
נשארתי את סוף היום.
העובדת הסוציאלית הקודמת בחופשת לידה, היא באה עם התינוקת שלה בת שבועיים וחצי.
בישיבה ביקשתי להחזיק אותה והיא הייתה אצלי על הידיין 45 דקות. הרגעתי אותה הרדמתי אותה והאכלתי אותה
תמיד ידעתי שהיעוד שלי הוא לאהוב, ותמיד הבת שלי אצלי בראש
הבעייה שאני רוצה שהיא תהיה אצלי בידיים
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל
