הורגלתי לזה שאם יש משהו שמרגיש יותר מידי טוב הוא מהר ייתן לי בומבה בפרצוף.לאט לאט נסגרתי לרגשות חיוביים שיכולים לבוא מאנשים אחרים והפכתי לקשוחה יותר וסקפטית, אבל נשארתי אותה הנודניקית הלחוצה שהייתי.
לפעמים שיש משהו טוב בידיים שלי אני כל כך פוחדת שהוא יברח, אז כשאני אני בודקת מידי פעם שהוא שם הוא נסוג מעצם הבדיקה בעצמו
ואז אני נכנסת ללופ של סיבוך עצמי של סליחות ולהסביר את עצמי, ואז אני כועסת, ואז אני מבקשת סליחה עוד פעם ומנהלת דיאלוג שלם עם עצמי מול הבנאדם השני.
החלק המצחיק הוא, שכשאני מחפשת בנאדם לשתף אותו, פותחת את ליבי ומחכה לתשובה, הוא נעלם כערף עין.
יש ימים שלמים של שיחות לאורך המסך בפייסבוק וימים שאפילו הסטטוס הכי מצחיק לא יזכה לאף תגובה.
אצלי זה הכל או כלום והתרגלתי, אתה תיתן לי את כל העולם, אבל אחר כך אתה תיקח לי הכל.
והרבה פעמים יש הסבר הגיוני: לא הייתי פה, הרגשתי רע, לא שמתי לב, לא ראיתי-לא שמעתי
אבל כמו שאני לפעמים ממציאה איזה משהו כי ממש אין לי זין לדבר, אני יודעת שגם אחרים. ועם כל המעשים הלכאורה טובים שיוצאים לי פה ושם, הקארמה תבוא ותדפוק אותי על הקטנות האלה
כי Karma Is A BITCH
ולפעמים אני שומעת דברים שלא ציפיתי לבואם, או למחוות שעושות לי את החיים.
כמו שהטבחית למטה אירגנה לי קפה גדול בבוקר במקום הפוך בכוס אספרסו או שבעבודה אמרו לי להכין קוביות חציל או שמצאתי שמלה ממש יפה ב-120 שקל אבל השרוולים לא עולים עליי אני לא יכולה להזיז את הידיים ועל הבובת ראווה הלבישו מתחת עוד חולצה...
אנוקסיה נרבוזה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
שין גימל
